אליעזר (לייזר) רוט
'לפעמים מרוב עצים לא רואים את היער' ככה אומרת אימרה מסויימת. וככה הרגשתי ממבול החומרים האיכותיים שהתפרסמו בתקופת החגים. הרבה דברי חיזוק והדרכה, והלוואי שהכל יספג בנו ויועיל לנו לעתיד. גם אני הקטן לקחתי חלק מראיונות רבים עם רבנים חשובים, ומתוך דבריהם התפרסמו דברים רבים שחשובים על דרכי החינוך . חשבתי ללקט כמה מהדברים שפורסמו, כדי שיהיו מרוכזים מול עינינו.
שיחה מרתקת הבאנו עם ראש ישיבת המקובלים 'שער השמים' הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א, ומתוך שיחה זו אני רוצה להביא בפניכם קטעים מיוחדים. ותחילה על השאלה איך זוכים למשפחה של גדולי תורה?
"הכרתי בירושלים משפחה חשובה מאוד: משפחת קופשיץ, הגאון רבי הערש קופשיץ זצ"ל וזוגתו מרת חיה ע"ה, שהיתה נכדה של הגרי"ח זוננפלד זצ"ל מרא דארעא דישראל".
"היהודייה הצדיקה הזאת זכתה להעמיד משפחה לתפארת, מעטות המשפחות שזכו להעמיד כל כך הרבה בנים גדולי תורה כמוה, בנין וחתנין רבנן, מרן הגאון רבי ניסים קרליץ זצ"ל היה חתן שלה, הגאון רבי נתן קופשיץ שליט"א ואחיו הגאונים הם בניה.
"שאלו פעם את הרבנית קופשיץ ע"ה, בזכות מה היא זכתה להעמיד כזאת משפחה מיוחדת במינה של בנים וחתנים גדולי תורה. מה היתה התשובה שלה? "כי רציתי!".
"זה מה שהיא ענתה: "רציתי שיהיו לי בנים וחתנים תלמידי חכמים, אז זכיתי לכך".
"שאלו אותה, הרבנית קופשיץ, מה זאת אומרת רצית? וכי אנחנו לא רוצים. גם אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו גדולי תורה. מי לא חפץ בכך? יש יהודי חרדי אחד שאינו שואף בכל מאודו שבניו יהיו גדולי תורה? אז מה אם הרבנית רצתה, גם אנחנו רוצים!
"התשובה שלה היתה מאוד פשוטה: "אני רציתי שהבנים שלי יהיו תלמידי חכמים. אתם גם רוצים שהבנים שלכם יהיו תלמידי חכמים. גם! אתם גם רוצים את זה! אתם רוצים שיהיה לכם כסף, אתם רוצים בגד חדש, רוצים לשפץ את הבית, רוצים לנוח כל יום אחה"צ, רוצים לישן על מזרן נוח, עם מזגן שיעשה נעים בבית, מוזיקה שקטה ברקע, אוכל טעים לאורחת הצהרים, נשנושים בשפע לארוחת ביניים, פירות יפים וטובים שיהיו במקרר, קישוטי חרסינה עדינים בסלון, כלי כסף מעוטרים בוויטרינה ואם אפשר גם רכב חדש שיעמוד בחניה ויוכיח לכולם שאתם מסודרים בחיים, ובנוסף אתם רוצים גם שהילדים שלכם יהיו תלמידי חכמים…
"ואילו אני", היא הסבירה, "אני רציתי שהבנים שלי יהיו תלמידי חכמים. זה הדבר היחיד שאי פעם רציתי. כל השאר לא עניין אותי ולא העסיק אותי אף פעם. רק שהילדים שלי יהיו תלמידי חכמים.
"עם כזה רצון חזק, כשכל כולה ממוקדת ברצון הזה, אין זה פלא שהיא אכן זכתה להשיג את מבוקשה ולראות נחת מיוחדת מבניה וחתניה המאירים את העולם בתורתם".
"אבל איך מעבירים את ההרגשה הזאת לילדים? איך אפשר להטמיע בהם את החינוך הזה? זה לא מספיק לומר להם. גם אם תגיד לילדים אלפי פעמים לעשות משהו, הם יעשו בסופו של דבר מה שהם רוצים. הילד גדל נהיה בחור ולאחר מכן אברך, אתה כבר לא יכול להכריח אותו לעשות מה שאתה רוצה.
"אז מה גורם לו לשמוע בקולך? התשובה היא רק דוגמה אישית, ולא סתם דוגמה שאתה מראה לו שאתה מברך מתוך סידור וכדו', אלא דוגמה שאתה מראה לו שאתה שמח לעשות את זה! שזה מגיע מהרגשת שמחה בקיום המצווה.
"או, ברוך ה', הנה אנחנו הולכים לאכול ארוחת צהרים והארוחה הזאת, שהיא כל כולה חסד ה', היא מעניקה לנו את ההזדמנות לקיים כאלו מצוות חשובות!!! קודם כל אנחנו נוטלים ידיים, יש לכם מושג מה זה נטילת ידיים? איזו זכות עצומה נפלה בחלקנו שקיבלנו את המצווה הזאת שהיא מתקנת שלמה המלך שהיה החכם מכל אדם…. חוץ מזה אנחנו זוכים לברך שתי ברכות לפני האוכל, 'על נטילת ידים' ו'המוציא לחם מן הארץ', שתי ברכות חשובות ויקרות שכל אחת מהן היא מלאך טוב ומליץ שיעמוד לימינו לשמור עלינו ולהמליץ טוב עלינו ברגע האמת.
"אחר כך אנחנו זוכים לקיים את הלכות כשרות המאכלים, כשמקפידים רק על אוכל כשר, איזו זכות נפלאה, ולאחר מכן מגיע השיא… ברכת המזון… איי איזו מצווה נפלאה מדאורייתא, איזו זכות עצומה. אשרינו שזכינו בכזאת מצווה נפלאה…
"כמובן שאפשר לומר את כל המילים היפות הללו מן השפה ולחוץ, ואז זה לא שווה שום דבר. אבל מי שעובד על העניין ומגיע להרגשה הזאת, הוא הוא האיש שיזכה שהילדים שלו ילכו בדרכו ואף יוסיפו לעלות עוד ועוד מבעלות התורה והיראה, כי זה החינוך האמיתי והנכון ביותר.
"תחשבו איך זה נראה כשאבא אומר לבן שלו: "תחזיק את הספל ישר! נו… תנגב כבר את הידיים, ככה לא נוטלים ידיים! ראית שלא שפכת מספיק מים? כמה פעמים אמרתי לך? למה אתה לא יכול ליטול את הידיים פעם אחת כמו שצריך? אה? למה??? זה לא נקרא חינוך… זה נקרא 'כפיה דתית'…
"חינוך זה שהילד רואה אותך שש ושמח! אפשר להעיר מדי פעם, אבל העיקר זה להחדיר לילדים בעצמות כמה שזה טוב לך! כמה שזה נחמד לך! וזה לא מגיע על ידי דיבורים בעלמא, אלא על ידי הרגשה פנימית ועמוקה שפורצת החוצה ומשפיעה על כל הסביבה.
שיחה נוספת שבחרתי להביא ממנה קטעים היא שיחה מיוחדת עם הג"ר יוסף ברמן שליט"א, נכד מגיד המישרים הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל. כדאי לקרוא, פשוט מרתק:
"שואלים אותי איך הפגין סבא את השמחה שלו בקיום המצוות", מספר הגר"י ברמן, "האמת שקצת קשה לענות על זה. הוא תמיד היה שמח. החיוך לא מש מפניו, הוא שמח לפגוש כל יהודי, שמח לברך כל ברכה באשר היא, הוא שמח עם הלולב ושמח עם הברכון של ברכת המזון… השמחה היתה החלק המרכזי באישיות שלו…
"עם זאת, אני רוצה לענות על השאלה הזאת בסיפור שיסביר כמה היו המצוות חשובות בעיניו, וכך שמעתי מפיו:
"כשהוא היה בסיביר הקפואה, בהיותו כבן 19, התגבשה שם, בין עובדי הכפייה, קבוצה של כשישים בחורי ישיבה שהיו מתאספים בכל יום בהפסקה, כדי להניח תפילין ולשמוע דברי תורה.
"מה זה אומר הפסקה? זה בעצם הזמן שבו נתנו להם קצת לנוח כדי שיוכלו לאכול ארוחת צהרים שהורכבה מצלחת מרק דלוח, שעיקר המעלה שלו היתה שהוא היה חם, ולכן נהנו הבחורים ללגום ממנו כדי לחמם את העצמות הקפואות.
"הם היו יוצאים לעבודה לפנות בוקר, עוד לפני שיכלו להניח תפילין, וחזרו אחרי השקיעה. לכן, את הנחת התפילין יכלו לעשות רק בזמן ההפסקה שנמשכה 30 דקות בדיוק.
"הבעיה שבקבוצה היו שישים בחורים, והיה להם רק זוג תפילין אחד. מה עושים כדי לחלק 30 דקות בין 60 בחורים? ובכן, החשבון פשוט. כל בחור קיבל חצי דקה, 30 שניות כדי להניח את התפילין ולחלוץ אותם…
"במקום לנוח הם היו במרוץ נגד הזמן, בלחץ עצום, מתאמצים להספיק להניח כמה שיותר מהר כדי שעוד בחור יזכה להניח תפילין. במקביל צריכים גם להספיק לאכול צלחת מרק חם, ולא זו בלבד, אלא שהם קבעו שהרי אי אפשר יום בלי לימוד תורה, ואין להם זמן ללמוד חוץ מ-30 הדקות הללו, לכן גם קבעו שכל אחד מהבחורים יאמר דבר תורה במשך 30 שניות, לפי תור, וכך הבחור היה מתכנן מראש מה לומר, והיה צריך לחשוב בלימוד קודם לכן, ולאחר מכן היה שומע ווארטים מאחרים, וכך 30 הדקות של ההפסקה הפכו ל-30 דקות של מרוץ אדיר להספיק גם וגם וגם…
"סבא היה מספר, שכשהוא הרים את השרוול כדי להניח תפילין, למרות שזה נמשך בסך הכל 30 שניות, היד שלו היתה קופאת. הוא היה מרגיש את הקור חודר עמוק לעצמותיו.
"פעם הוא אמר לי מה היה אחד הווארטים שהוא אמר בסיביר. הוא אמר ככה: הגמרא אומרת "כל המאריך באחד – מאריכין לו ימיו ושנותיו". לכאורה צריך להבין מה המעלה הגדולה של להאריך ב'אחד'? אלא התשובה היא שהקב"ה הוא אחד, והוא נמצא בכל העולם כולו. התפקיד של האדם זה כביכול 'להאריך' אותו, למשוך את הקב"ה לכל מקום שבו הוא נמצא.
"מה הקב"ה נמצא רק בנוברדהוק בבית המדרש? הוא נמצא רק בווילנא? אולי בבני ברק? לא, צריך למשוך אותו עד לסיביר הרחוקה כביכול, להרגיש אותו בסיביר, לעבוד אותו בסיביר. מי ש'מאריך' ככה את הקב"ה ומביא אותו לכל מקום שבו הוא נמצא, הוא זה שמאריכים ימיו ושנותיו.
"פעם אחרת הוא אמר את הווארט הבא: הנביא ישעיהו אומר בפרק מ': "נסתרה דרכי מה' ומאלה משפטי יעבור, הלא ידעת אם לא שמעת אלוקי עולם ה', בורא קצות כל הארץ".
"הוא אמר ככה, אדם נמצא בצרה, הוא אומר הרי מי גזר עלי את הצרה הזאת? הקב"ה. ובורא העולם הרי אין לו גבול, ומי יודע אולי גם הצרה שנגזרה עלי אין לה גבול והיא תימשך כל ימי חיי חלילה וחס? עונה הנביא לא! הלא ידעת אם לא שמעת, אלוקי עולם ה', בורא קצות כל הארץ. הוא ברא קצוות לעולם, הוא אין לו גבול, אבל הבריאה יש לה גבול. וזה מה שאומר המדרש: "מי שאמר לעולמו די יאמר לצרותינו די".
"הוא היה מספר שהווארטים הללו, מהסוג הזה, הם שהחזיקו אותם שמה, בסיביר הקפואה. הידיעה שיש להם תפקיד, להמליך את הקב"ה על קצות הארץ, ושיש לצער שלהם סוף, שיום אחד יקיץ הקץ על הצרות שלהם והם יוכלו להיחלץ מהמקום הנורא הזה, זה מה שנתן להם את הכח לשרוד עוד יום ועוד יום.
"סיפר לי יהודי שראה פעם את סבא מגיע לבית המדרש לדרמן לתפילת ותיקין עם הנץ החמה. סבא היה מגיע מוקדם מאוד, והנה הוא בא עם חיוך מרוצה. הוא שואל את היהודי, אתה יודע על מה חשבתי עכשיו בדרך לכאן??? נזכרתי שכשהייתי בסיביר היה שמה שומר שנהנה להתעלל בנו. הוא היה אומר לנו: המסילה המובילה לכאן היא חד סטרית. הרכבות מגיעות מלאות וחוזרות ריקות. אף אחד מכם לא יצא מכאן….".
"עברו מאז שנים רבות, והנה הוא באמת מת שם ונקבר שם, אבל אני יצאתי ועכשיו אני כאן בלדרמן… מה שאומר שלא השומר מחליט ולא כיוון הנסיעה של הרכבת הוא הקובע. הקב"ה מכין לכל אחד תוכנית משלו, ומוליך אותו ממקום למקום לפי אותה תוכנית".
**
"רמת הדקדוק של הבחורים שהיו שם בסיביר בהלכה ובקיום המצוות היתה מופלאה. כשסבא הגיע לארץ הוא סיפר למרן החזון איש על קורותיו בסיביר. החזון איש השתומם, ואמר לסבא שהוא לא מצליח להבין איך קבוצה של בחורים בגילאי 17 עד 19, שהיתה מנותקת מכל העולם, הצליחה להחזיק מעמד ככה עם כזה דקדוק במצוות ובהלכה. ממש פליאה גדולה!
"הרי בדרך כלל מה שמחזיק בחור זה אחד מהשניים: או ההורים והמשפחה מסביב שמצפים ממנו להתנהג כמו שחינכו אותו והוא לא רוצה לאכזב אותם, או החברים, הישיבה, הסביבה כל המעטפת החברתית של האדם מאוד מעצבת את האישיות שלו.
"אבל יושבת לה קבוצה של בחורים צעירים, אין להם משפחה, כולם נשארו מאחור והבחורים לא חשבו שהם יזכו אי פעם לפגוש את הוריהם או מישהו מאחיהם בחיים. אין להם ישיבה, אין שום מעטפת, הם לא חשבו אז על שידוכים ולא על מעמד וכבוד. שום דבר! הם בתקופת מלחמה, חיי אדם שווים כקליפת השום, אין אוכל, אין תנאי מחיה בסיסיים, הם הוגלו לסיביר הרחוקה ברכבת חד סטרית כמו שאמרנו, ובכל זאת הם ככה דבקים בקיום המצוות? פלא גדול.
"אבל סבא היה מסביר מאיפה היה להם את הכח הזה. הוא אמר שזה הכח של נובהרדוק, המוסר החודר לעצמות שהם למדו בשפתיים דולקות בתקופה בה היו בישיבה, נכנס להם ללב וכליות. הוא לא נתן להם מנוח. זה מוסר שבונה את האדם מבפנים, הוא מחויב רק לצו המצפון התורני שלו, ולא לשום דבר אחר.
"עד זקנה ושיבה הוא החזיק מעמד עם המוסר העוצמתי הזה. אתה יודע איך הוא היה קם בבוקר? הוא ישן במיטה כשהוא מכוסה בשמיכה, וברגע שהשעון היה מצלצל והוא פקח את עיניו, הוא היה מעיף את השמיכה בכל כוחו, הכי רחוק שאפשר. כדי שלא יהיה לו קשה לקום מהמיטה. מדובר על יהודי בן 85, יהודי בן 90! ככה עד גיל 93. אפשר להבין רמה כזאת של מחויבות לקום מוקדם בכל יום, בלי שום פשרות, במשך קרוב ל-100 שנה???