"החברותא שלי בכולל קיבל שיחת טלפון בהפסקת הבוקר, הוא חזר מעט מהורהר מאותה שיחה. לשאלתי מה הייתה פשר השיחה השיב, כי התקשרו אליו מהבנק ואמרו לו שאם עד השעה שש בערב לא יפקיד אלפיים ₪ בחשבון הבנק הם יחזירו לו צ'קים.
מה תעשה? שאלתי בדאגה. הצעתי שאלווה לו את הסכום באופן מידי, אך הוא הזכיר לי שיש לו כלל ברזל שלעולם אינו לוקח הלוואות ויהי מה. זהו מהלך שלמד מרבו בענייני ביטחון בה' וזה הקו שלהם שלא לוקחים הלוואות. "אל תדאג" הוסיף ברוגע, "בורא עולם יסדר לי את הכסף בדיוק כשאצטרך אותו!"
המשכנו ללמוד כרגיל. בשעה אחת ורבע הוא התקשר לאשתו ושאל אם יש לה אולי כסף בבית, היא השיבה שיש כספי צדקה, אבל הוא בשום אופן לא רצה ליטול מהצדקה, שהרי סוף כל סוף זה הלוואה שיש להשיב.
אני כבר ממש לא הצלחתי להבין אותו. אמרתי לו שיהיה לו בעיות בבנק בגלל העקשנות שלו, אך הוא בשלו, ובשיא הרוגע הסביר לי שהכל משמים ומה שצריך להיות יהיה, אבל הלוואות הוא לא לוקח.
בשעה אחת וחצי המתח הגיע לשיאו, כאשר הפקיד של הבנק התקשר ואמר שהוא טעה ועליו להפקיד את הכסף עד לשעה שתיים בצהריים, כלומר עוד חצי שעה. כאן כבר התחננתי לפניו שייקח ממני הלוואה, אך הוא בשלו, בשיא השלווה.
לא הלכתי הביתה, למרות שהיתה הפסקה, והמתנתי לראות כיצד ייפול דבר.
בשעה רבע לשתיים התקשר אליו השוכר של היחידה שלו ושאל אותו היכן אפשר להיפגש כי הוא חפץ לשלם את השכירות. החברותא הציע לו להיפגש ליד הבנק. בדקה לשתיים בדיוק הכסף הופקד בכספומט.
החברותא סיפר לי בהתרגשות שמדובר בשוכר שתמיד מאחר בתשלום, עד כדי כך שהוא כבר לא מתקשר אליו בתאריך המיועד, שהרי הוא כבר מכיר את אופיו ורגיל לאיחורים שלו. והנה פעם ראשונה בהיסטוריה שהוא מקדים את התשלום בעשרה ימים, ועוד ביוזמתו.
ואני כבר הבנתי שמי שבוטח באמת ועומד בלחץ, הקב"ה מסייע בידו ברוב חסדיו.
(בעל המעשה: י.ב. גיליו 'טיב הקהילה')