הסיפור המופלא שלפנינו, מעובד מתוך הספר 'ללא שם' – תולדותיו של הגאון רבי בן ציון פלמן זצ"ל.
יהודי שעבד לפרנסתו כאינסטלטור במשך ימות השבוע, נהג להגיע מדי ליל שבת, כמו רבים מתושבי השכונות בירושלים, לשמוע את הדרשה של המגיד הירושלמי הגה"צ רבי שלום מרדכי שבדרון זצ"ל ב'זכרון משה'. הדרשות היו בנויות תחילה משיעור ב'חיי אדם' בהלכות שבת הלכה למעשה, ולאחר מכן היה עובר ר' שלום לדברי אגדה ומוסר המושכים את הלב.
מדי ליל שבת היה היהודי מתיישב בקדמת בית המדרש, בספסל השלישי מעל הבימה מול פניו של הגאון ר' שלום, ומאזין לדרשה. הוא נהג להגיע בקביעות כשחצי מכיס מעילו מלא בגרעיני חמניות ובזמן השיעור פיצח גרעינים.
הוא לא היה היחיד, רבים עשו כן, אבל בעיקר צעירים. בדר"כ היה ר' שלום מעיר לצעירים על כך, בעיקר בגלל הלכלוך שהצטבר על רצפת ביה"כ. זה פגם בכבוד ביה"כ וגרם צער לגבאים, שנאלצו לטאטא את המקום אחרי הדרשה. אך משום-מה לאותו יהודי שישב ממש מולו, לא היה מעיר דבר. אולי מכיוון שכלל לא השליך את הקליפות על הארץ. כך או כך, היהודי היה מתיישב, מקשיב ומפצח.
פעמים רבות היה מיודענו מביא איתו את בנו ומושיב אותו הילד, שלא הבין כמעט מדברי הדרשה, היה חומק החוצה בתחילת הדרשה. לפעמים חזר ולפעמים לא. אולם גם בחלוף השנים, כשהילד כבר הבין את הדרשה, סירב לשבת ממש ליד אביו. הוא כי הרגיש לא טוב עם כך שאבא לא מכבד את עצמו: יושב בקדמת בית המדרש ומפצח גרעינים כמו הנערים.
מפעם לפעם הבן העיר לאביו, כמובן ברמיזה בלבד ובעדינות. "אבא, כבר יש לך זקן לא כל כך שחור. אנשים בגיל שלך לא מפצחים כאן גרעינים", העז פעם לומר לאביו. זה כבר היה על גבול החוצפה. האבא לא התייחס לרמזיו. הוא בחר להתעלם מדברי הבן. הבן ניסה לדחוק בו שיישב רחוק או בצידי בית הכנסת, אך ללא הועיל. אביו אמר לו: "אני רוצה לשמוע טוב ולהתרכז. מרחוק אני לא שומע כל כך טוב". הבן ראה שאין תועלת ברמזים והפסיק להעיר, אבל בשום אופן לא הגיע לשבת ליד אביו.
בליל שבת אחד ביקש האבא מבנו פעמיים: "אולי נלך יחד לשיעור ולדרשה של ר' שלום?". הבן ענה לו: "כבר אמרתי לאמא את הסיבה שבגללה אני לא רוצה ללכת לדרשות". האמא תכננה מראש את העניין. היא אמרה בצורה ברורה לבעלה: "אנחנו לא מבינים למה אתה מוכרח לפצח גרעינים מול הפנים של ר' שלום? זה מבייש אותנו".
האינסטלטור פתח את פיו ואמר: "תראו, אני עובד קשה כל ימות השבוע 'בזיעת אפך תאכל לחם'. מגיע ליל שבת אחרי הסעודה. העיניים שלי נעצמות ואני עייף מאוד. אבל אני לא רוצה, לא מוכן, לא יכול ולא מסוגל לוותר על הדרשה של ר' שלום. אפילו אם אחליט לוותר על הדרשה, על השיעור ב'חיי אדם' לפני הדרשה. לא אוותר ויהי מה.
"ההלכות האלו של ה'חיי אדם' – בלי השיעור הזה אני כלום. לא אוותר! אבל אם לא אפצח גרעינים מיד עם תחילת השיעור, אירדם. לכן אני מפצח גרעינים כדי לא להירדם. אם היה לי משקה קר או חם אולי זה היה מועיל לי קצת, אבל גרעינים מועילים ביותר. הפיצוח באופן רצוף מאפשר לי להישאר עירני לחלוטין!".
באותו רגע הגרעינים קיבלו מימד חדש – של יהלומים. הבן, אחד מגדולי תלמידי החכמים בירושלים, אמר לרבי מרדכי דרוק זצ"ל: "אם אני צמחתי להיות תלמיד חכם, הדבר קרה בזכות אותו הרגע בליל שבת. הבנתי כי אבא מוכן להתבזות כל כך בשביל שיעור ב'חיי אדם' ודרשה מר' שלום. בלי שיעור ב'חיי אדם' או ב'משנה ברורה' למה לו חיים?! המושג הזה חדר בי עד עמקי העמקים".
(פניני עין חמד)
הסיפור
נפלא מאד , סיפורים עם יראת שמים גדול