מספר הרב יצחק אלחנן גיברלטר ז"ל בזכרונותיו:
שבליטא היה מנהג, שמראש חודש אלול עד לאחר החגים – השוחט היה מוכרח לאכול מכל שחיטה ששחט. לדוגמה, מהעופות היו נותנים לו רגליים ומבהמה חתיכת בשר. הוא היה מוכרח לאכול זאת, ואם לא כן – לא אכלו משחיטתו.
מנהג זה נשמר אפילו בגטו קובנה, כשלעיתים נדירות היינו הולכים לשחוט עוף אצל השוחט הצדיק הרב חזן, שהיה מגדולי השוחטים בקובנה ובסלבודקה לפני המלחמה. בגטו התקיים המנהג במשך כל חדשי השנה. מכל שחיטה קיבל השוחט חתיכת בשר כיוון שחששו שמא מחמת הרעב הגדול התיר השוחט שאלה שנתעוררה בכשרות העוף או הבהמה. כאשר אכל השוחט משחיטתו, היתה זו עדות על כשרות הבשר.
גם דודי הרב הצדיק הקדוש ר׳ שמשון גיברלטר הי׳ד שגר בעיר לזדיי, אחיו הגדול של אבי, היה שוחט. הוא היה תלמיד חכם גדול וירא שמים בתכלית, והייתה לו קבלה לשחיטה מהגאון רבי אברהם עבר – רבה של לזדיי. מחמת יראת השמים הגדולה שלו הוא לא רצה בשום אופן להתפרנס משחיטה, כיוון שלא רצה ליטול על עצמו את האחריות הגדולה בהכנת הסכין לשחיטה. הוא התפרנס מחנות בדים שהייתה בבעלותו. אחותו ניהלה את החנות והוא ישב ולמד בהתמדה עצומה. אבל מראש חודש אלול עד לאחר החגים הכריחו אותו אנשי הקהילה בעיר לזדיי לשחוט בעבורם, כיון שרצו שאדם גדול, מומחה וירא שמים ישחט בעבורם. הם אמרו שאם לא הוא ישחט – כל אנשי העיר לא יאכלו במשך חודשיים בשר! לשמע טענה זו הוא לא יכל לסרב לבקשת אנשי העיר ושחט בעבורם.
(גיליון 'יאיר נזרו')