"ואכלת ושבעת וברכת" (ח, י')
דרכים רבות עומדות בפני היהודי שבאמצעותן מתאפשר לו לכבד את בוראו ואת מצוותיו, ולהוכיח שהוא עושה את ציוויו של בורא כל העולמות לא כמצוות אנשים מלומדה אלא מתוך יראה ופחד מחד, ושמחה וחדווה מאידך, בבחינת 'וגילו ברעדה'.
נכנסתי פעם לביתו של יהודי ירא שמים תושב חולון, ושמו הרב אליהו פאלאג'י, מצאצאיו של איש האלוקים רבי חיים פאלאג'י זצ"ל, וראיתי אצלו הנהגה יפה לכבוד השם יתברך.
האיש היה עסוק בסעודתו, וכאשר הגיע זמן הברכה הבחנתי שבני הבית מביאים לו קערה קטנה ליטול ידיו במים אחרונים וגם מי־בשמים שריחם הטוב נדף למרחקים…
כששאלתיו לפשר המנהג, השיב לי רבי אליהו שכך נוהגים במשפחתו מזה דורות, והסביר שטעם המנהג הוא כדי לכבד את ברכת המזון על ידי רחיצת הידיים במי-בשמים ולסלק על ידי כך את ריחות המאכלים השונים שאכלו בסעודה.
נהניתי מאוד לראות את בעל הבית מברך את ברכת המזון בידיים מבושמות להפליא.
שמעתי פעם בשיחה של אחד מגדולי בעלי המוסר, דבר נאה מאוד. ההודיה שאנו נותנים להקב"ה בברכה זו שלאחר המזון, אינה רק על כך שלפני האוכל היתה בטננו רעבה ולאחר שקבלנו ממנו, מרבון כל העולמים, את האוכל, הפכנו לשבעים ומדושנים.
אם נתבונן, נראה שיש לנו להודות הרבה מעבר לכך. בברכת המזון אין אנו מודים רק על האופה שאפה עבורנו את הלחם, או לחקלאי ולאיכר שעיבדו את השדה כדי להצמיח את החיטה. אנו מודים להקב"ה שנתן כח ובריאות לאלפי-אלפי אנשים שאלמלא הם, לא היינו זוכים להכניס את הלחם לפינו.
אנו מודים לה' שנתן כוח לאשתו של החקלאי שתכין לו ארוחת בוקר כדי שיוכל הוא לצאת לשדה לעבוד; אנו מודים לבעל המכולת שסיפק המצרכים לאשה שתכין אוכל לבעלה, וממילא יש בפינו הודיה למי שסיפק את המצרכים למכולת, ולבעלי המפעל שיצרו את המצרכים, ולרעיית בעלי המפעל שנתנה להם אוכל בבוקר.
אנו מודים ליצרני המכונות החקלאיות אי שם באפריקה ובאמריקה שאיפשרו לחקלאים לעבוד, ועוד כהנה וכהנה. בחישוב פשוט נגיע לרבבות אנשים שאנחנו תלויים בפעולותיו של כל אחד מהם, ובלעדי הכוח שניתן להם ע"י הקב"ה, לא היינו יכולים לאכול את הלחם.
כל זה מוכיח לנו על גודל החובה להתחזק בברכת המזון שהיא מצוה דאורייתא, בדיוק כמו כל המצוות-עשה האחרות עליהן אנו מקפידים בהקפדה יתירה.
ובאמת שהדבר אינו מובן, מדוע קיים זלזול בברכת המזון; והלא לפני שהכנסת את המאכלים לפיך היית רעב מאוד, ולפעמים הציק לך הרעבון בצורה כה חזקה, שעוד רגע, עוד רגע ו… עוד רגע, היית מתמוטט מרוב חולשה.
והנה סיפק לך הקב"ה את צרכיך במלואם, וקבלת כל מה שרצית; כל מה ששאלו עיניו לא מנעו ממך, ואם כן מדוע לאחר ששבעת ובאת על סיפוקך המלא, ואתה שבע ומדושן־עונג תשכח ותתעלם ממי שנתן לך את הלחם?
כמה זמן לוקח לומר את ברכת המזון? ארבע דקות, חמש דקות ולפעמים שש. לא יותר. האם אי אפשר לדחות את כל הסידורים וההוראות, הקריצות והרמיזות, עד לאחר חלוף הדקות הללו?
לשכוח לברך?!
המשנה (ברכות, ח' ז') עוסקת בדינו של "מי שאכל ושכח ולא בירך", ומביאה שם מחלוקת בית שמאי ובית הלל האם יחזור למקומו או יברך במקום שנזכר.
וקשה, מדוע מאריכה המשנה בדבריה – "מי שאכל ושכח ולא ברך" – ואינה אומרת "מי שאכל ושכח לברך"?
ואפשר לומר, דהנה באמת קשה כיצד קורה כדבר הזה שיהודי ישכח לברך?! האם אפשר לשכוח טובותיו של מקום שהעניק לו את המאכלים הטעימים? על כרחנו חייבים אנו לומר שהאדם לא שכח לברך, אלא שכח שאכל, והפשט במשנה הוא, "מי שאכל ושכח" – שכח שאכל, וממילא "ולא בירך"…
וגם זה לא צריך לקרות… אסור לאדם לשכוח את המאכלים שהטעימו אותו מן שמיא. הביטוי של הכרת הטוב כלפי השם יתברך, הוא, לא לשכוח את הטובות שהוא עושה עמנו בכל עת ובכל שעה, והבא ליטהר יסייעו בידו שגם זה לא יקרה לו.
הנחש 'נדבק' אל מבצע הברכות…
ומי שמתחזק בענייני הברכות, לא מפסיד, ועוד מקבל שכר עצום מן שמיא. יוזמה מופלאה באה לעולם לעילוי נשמתו של רופא הילדים המפורסם ד"ר ירוחם בנטל, כאשר בני משפחתו התייגעו על 'פרויקט-אמן' לילדים, הקשור לעניית האמן.
המדובר היה בפלקט-מבצע הנושא את השם 'ונאמר אמן' בו מצויר פסיפס, שעל כל חלק שבו מדביקים הילדים מדבקות לפי סוג הברכה, ולבסוף מתקבלות מלים הקשורות לעניית אמן. הפלקט הוא חוויתי מאוד, מהנה ומאתגר, ועל ידי כך כל המשפחה מתחזקת בעניית אמן. משפחות רבות סיפרו על שינוי של ממש שנעשה בביתם בעקבות הפלקט.
כאמור, הפלקט יצא לאור לע"נ ד"ר בנטל שהיה רופא ילדים ומנהל מחלקת פגים בבי"ח 'לניאדו' ו'מעייני הישועה' והשתתף בקביעות בשיעורי הרופאים של הגר"י זילברשטיין שליט"א.
משפחת בנטל מספרת על נס גלוי שאירע בדירתם ברכסים, בזכות הפלקט ההוא. בוקר אחד מתעורר אחד הילדים ומתחיל לזעוק; ההורים מיהרו לגשת למיטתו, וגם הם נחרדו לראות נחש ארסי גדול ה'מודבק' על פלקט-האמן.
הנחש טייל להנאתו בבית, וכשהגיע אל הפלקט הוא פשוט 'נדבק' בדבק שהדביק את מבצע הברכות לקיר הבית, ולא יכול היה לזוז ממקומו. הנחש היה עדיין חי, ולדברי לוכד- הנחשים שהוזעק למקום, הוא היה ארסי במיוחד.
מדוע מרן הגר"ח מברך רק בראשי התיבות 'בו"ה'?
ואם הזכרנו את ענין הברכות, נציין שרבים שאלו מדוע מברך מרן הגר"ח קניבסקי את מבקשי-הברכה המרובים המתדפקים על דלתו, רק בראשי תיבות, ואומר את המילה 'בו"ה' (ברכה והצלחה)?
את התשובה לשאלה זו מצאנו בקונטרס 'דברי שי"ח'. היום הראשון שבו החל מרן שליט"א לברך בסגנון המקוצר הנ"ל היה באחד מימי חול המועד סוכות, כאשר עלו ובאו המוני בית ישראל למרן שליט"א לקיים מצוות הקבלת פני רבו ברגל ולהתברך מפיו בברכת החג.
רבינו ישב וקיבל את הבאים. במשך שעות ארוכות עברו לפניו אלפי אנשים וטף, ורבינו שומע את אלפי הבקשות לברכה, ומברך ומאחל בקצרה "ברכה והצלחה" כדרכו.
לאחר כמה שעות ננעלה הדלת כדי שהגר"ח יוכל לנוח מעט. כששב לקבל את הקהל, שמענו שמברך את הקהל בקיצור נמרץ, ובמקום שהיה רגיל לברך בברכת "ברכה והצלחה" התחיל לברך במילה אחת "בו"ה".
מאז ועד היום ממשיך רבינו לברך כמעט את כל מי שמבקש את ברכתו, ועונה 'בו"ה, ורק לפעמים משיב 'ברכה והצלחה'.
כששאלו את רבינו מדוע הוא מקצר בברכותיו, הלא יש ענין גדול לברך כל אדם מישראל, נאמר 'ואברכה מברכך', הצביע הגר"ח על דברי הרמב"ם (הלכות דעות, ב' ד') שכותב, לעולם ירבה אדם בשתיקה, ולא ידבר אלא או בדבר חכמה, או בדברים שצריך להם לחיי גופו וכו', וכן בדברי תורה ובדברי חכמה, יהיו דברי החכם מעטים וענייניהם מרובים, והוא שצוו ואמרו, לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה', וכו'.
והוסיפו לשאול, ואם כן, מדוע כששואלים מרבינו ברכה לרפואה עונה "רפואה שלימה" ואינו מקצר "רפו"ש"? והשיב מניה וביה, "כי הרפואה צריכה להיות שלימה, לכן לא מספיק רפו"ש', וצריך לומר בנוסח מלא 'רפואה שלימה'.
* * *
מנהג קבוע היה לו, להרבי ר' זושא מאניפולי, שבתום תפילת שחרית שלו, היה דופק על זגוגית בית מדרשו ואומר 'רבונו של עולם הגיעה השעה לאכול, אנא השבע את נפשי וספק את מזוני'.
השמש המסור שלו, עמד פעם ליד החלון ושמע את תפילתו של הרבי ומאז נהג מדי בוקר להכניס דרך החלון מגש ועליו ארוחה דשינה. ר' זושא היה נוטל את המגש, והיה בטוח שהמזון נשלח לו באופן ישיר מידיו של הקב"ה, הזן את העולם כולו בטובו.
ויהי היום, וליד בית המדרש חלף עובר-אורח וכראותו את אשר נעשה החליט להעמיד את הנושא במבחן. הוא תכנן לסלק למחרת את המשמש מחלון בית המדרש, ואז ידפוק ר' זושא על החלון ונראה מי יכניס לו את האוכל…
וכך עשה. למחרת שידל את השמש ללכת למקום פלוני, ולא עמד איש ליד החלון. ר' זושא מסיים את התפילה, דופק כמנהגו על החלון, ובדיוק באותו רגע … נכנס מאן -דהו – והפעם דרך הדלת הראשית – ובידו מגש עם דברי מזון והניחם לפני הרבי.
המתין מיודענו מחוץ לבית המדרש, כדי לדעת מי הוא זה ואי זה הוא. השניים, השליח שהביא את האוכל והרבי, שהו זמן־מה בבית המדרש, וכשפנה האורח לצאת, שאלו למי אתה ואנה תלך, וכיצד נקלעת למקום.
הלה החל לספר את שאירע עימו אתמול בגשר שעל הנהר הסמוך, על גשר זה שהיה צר מאוד יכול היה לעבור רק אדם אחד, "ובאותו בוקר החילותי לחצות את הנהר ולפתע ראיתי יהודי מגיע מולי", סיפר,
פחז עלי יצרי והחלטתי לדוחפו למים שלא היו עמוקים מדי, וכך עשיתי. למחרת התברר לי שהיהודי שדחפתי למים לא היה אחר מאשר הרבי ר' זושא, הזדעזעתי מאוד וידעתי שעליי לבקש ממנו מחילה-רבתי, לכן חשבתי שכדאי שאגיש לו בבוקר דברי מאכל ומזון, ואז- כטוב ליבו- בוודאי יאבה לסלוח לי, וכך עשיתי.
הכנתי דברי מאכל טעימים, העמסתי אותם על מגש מכובד, והמתנתי עד שהרבי יסיים את תפילתו ואז הגשתי לפניו את האוכל, והוא כמובן סלח לי על פשעי.
מפעל הכנסת אורחים למיליארדי אנשים
הרבה שלוחים לו למקום לספק את מזונה של כל בריה ובריה שברא בעולמו. הלקח המאלף מסיפור זה, הוא, שכל האמצעים שבאמצעותם אנחנו מקבלים את מזוננו, הם רק שלוחים, אבל האדון האמיתי, שהוא בעל האוצרות, הזן ומפרנס אותנו בכל עת ובכל שעה, הוא הקדוש ברוך הוא, ואליו צריך לשאת את עינינו בבואנו לבקש ולהודות על המזון.
אין לך דבר יותר "הגיוני" מאשר לקבל על עצמנו להתחזק בברכה זו. וכי יעלה על הדעת שכאשר יתארח אדם אצל חבירו וזה יגיש לפניו סעודות כיד המלך, ייצא האורח את הבית בלי לומר תודה?!
הר אם יקרה דבר כזה, ייחשב האורח כבן-בלי-דעת.
והנה אנחנו מתארחים שלוש פעמים ביום על שולחנו של הקב"ה, והייתכן שלא נאמר לו תודה רבה במאור פנים?! הייתכן כדבר הזה? אנשים רגילים לשבח בכל לשון של שבח את מפעלי הכנסת האורחים הקיימים בציבור בהם מקבלים מאות איש, עניים ונזקקים, סעודות חמות ומזינות חינם אין כסף. אכן, מפעלי חסד אדירים.
אבל אסור לשכוח שמפעל הכנסת האורחים של אבינו – רוענו מתפרס על כל העולם כולו, מקוטב לקוטב, כשהתפריט משתנה ממדינה למדינה, ומאזור לאזור, ומדובר במפעל עם סניפים ושלוחות בכל העולם המספק מיליארדים של מנות- אוכל מכל הסוגים – שלוש פעמים ביום…
(מתוך 'מצוות בשמחה' בעריכת הרב משה מיכאל צורן)