ישראל וייס
אחד הפעילים הצעירים והנמרצים בארגון 'אחינו' הוא הרב יעקב גרין, אברך כולל צעיר שמשמש כאחראי צוות חונכים של הארגון. הוא עצמו לומד עם מספר חניכים מדי יום, ומנצח על צוות נרחב של חונכים רבים אחרים, שכל אחד מהם משקיע במספר חניכים ומקדם אותם בסייעתא דשמיא.
"העבודה של חברי הצוות פשוטה מאוד", אומר הרב גרין, "אבל גם מורכבת מאוד… היא פשוטה כי המשימה היא אחת ויחידה, להחדיר בלבו של הבחור הצעיר את האהבה ללימוד התורה, להקנות לו את היכולת ליהנות מהלימוד.
"זאת גם משימה מאוד מורכבת, כי לכל בחור יש סגנון משלו, דרך חשיבה משלו, דברים שהוא אוהב לעשות ודברים שהוא פחות אוהב, ולפעמים לוקח זמן עד שאתה מוצא את המסילה הנכונה ללבו של כל חניך ספציפי".
הרב גרין הוא בנו של הגאון רבי אהרן מרדכי גרין, מחשובי הרבנים בבית שמש, דומ"ץ בבית מדרשו של כ"ק מרן אדמו"ר מלעלוב שליט"א, ומחבר סדרת הספרים 'ילקוט הלכות ועניינים הנוגעים למעשה".
במסגרת פרויקט 'אבות ובנים' של 'בית היין', ביקשנו לראיין את האב והבן גם יחד, וב"ה זכינו לשיתוף פעולה מצדם, בתקווה שהדבר יביא לזיכוי הרבים.
הילד שהשיב תשובה ניצחת
"בבית הורי למדתי דבר מאוד מיוחד", אומר הרב גרין הצעיר, "למדתי שכל נושא הלכתי יכול להיות נושא לדיון הכי מרתק בשולחן השבת, בצורה של שיחה נעימה ומשפחתית. כל ווארט, כל רעיון, כל דבר תורה שנאמר בשולחן, נאמר עם כזאת חביבות ומתיקות, עם 'גישמאק' אמיתי. לא צריך לגעור בילדים כדי שיקשיבו, לא צריך להמתין עד שהמבוגרים יותר יסיימו את מה שיש להם לדבר ביניהם. כולם מקשיבים כי בעצם כולם נוטלים חלק פעיל בדיון.
"זה יכול להיות נושא של מוקצה בשבת, או שאלה של מלאכת שבת מדאורייתא, זה יכול להיות נושא בשאלה על חציצה בנטילת ידיים, או על הצורך לפסוע שלוש פסיעות אחרי שמסיימים תפילת שמונה עשרה. הנושא לא משנה בכלל, מה שמשנה זאת הצורה שבה דיברנו על זה בשולחן, ביוזמתו של אבא כמובן, באופן הכי נחמד והכי מעניין. זה באמת עניין אותנו, כי הוא הכניס אותנו לפרטי הספק, לצדדים השונים, הוא שמע מה יש לכל אחד לומר, נתן לנו להתווכח קצת מי צודק יותר ומי צודק עוד יותר… גם הבנות אלו שלומדות בסמינר ואלו שבבית הספר, כל המשפחה נהנית לשוחח בדברי תורה כי זה פשוט מעניין!".
זה המקום לציין כי נוסף להיותו מורה הוראה לרבים, הרב גרין הוא גם מחנך כפשוטו בעבודתו כמגיד שיעור ב'תורת עולם' בבית שמש, זה למעלה מעשרים שנה, משרה אותה הוא ממלא הרבה לפני שהתעטר בכתר ההוראה, ושאותה אינו מוכן לזנוח בשום אופן, למרות שהוצעו לו משרות נכבדות ומכבדות יותר.
"חינוך זאת מלאכת שמים", הוא מדגיש, "ודווקא העובדה עם הנערים הצעירים, אלו שעכשיו ממש מתחילים את החיים הבוגרים שלהם ונערכים להיכנס לישיבה בסייעתא דשמיא, היא הזדמנות לעצב תלמידים עם יראת שמים ועם אהבה ללימוד. זאת שליחות שאין למעלה הימנה".
"במשך השנים למדתי כלל אחד או שניים בחינוך, כמו כל מחנך שצובר ותק. אבל תמיד אהבתי לגשת למחנכים הוותיקים ולשמוע מהם הדרכה. כבר אמרו חז"ל שסתירת זקנים היא בניין, והלומד מן הזקנים כשותה יין ישן.
"אחד מוותיקי המחנכים שממנו למדתי לקח הוא הגה"ח ר' שמשון לרנר שליט"א, שסיפר לי סיפור יפה שהוא עצמו היה עד לו. הוא מספר, שלפני שנים לא מעטות, ראה פעם אבא אחד המעיר לבנו על כך שהוא מדבר בתפילה וגוער בו שיפסיק לעשות זאת. הבן, בתמימות של ילד, השיב לו: "אבל אבא, גם אתה מדבר בתפילה". למרבה הצער, האבא לא קיים בעצמו את מאמר חז"ל 'קבל את האמת ממי שאמרה', ובמקום להזדעזע ולהבין שעליו לשפר את דרכיו, הוא בחר בדרך הקלה וכעס והעניש את הבן בצורה משפילה.
"הרב לרנר מספר שהוא מאוד הזדעזע למראה ההתרחשות, ולאחר מכן ישב וכתב מכתב אנונימי לאותו אבא, בו הוא מבהיר לו כי הוא עשה עוול נוראי לילד, ושמכזה חינוך לא יצאו פירות טובים במיוחד.
"מספר הרב לרנר שעברו מאז שנים רבות, הוא מכיר את אותו ילד שספג אז את העונש המשפיל, והוא יכול להעיד שהילד מדבר בתפילה בדיוק כמו אבא שלו, ולא זו בלבד, אלא שגם הוא גוער בילדיו שלא ידברו בתפילה…".
איסור חמץ מול איסור שבת…
"והאמת היא, שלא צריכים להגיע לסיפורים כדי לראות כמה המסר הזה נכון וצועק מעצמו. אנחנו רואים שהילדים הם בדרך כלל חיקוי של ההורים, לטוב ולמוטב. זה לא משנה כמה תגיד לילד שלך עשה כך או עשה אחרת, הוא מסתכל על איך שאתה מתנהג, לא על איך שאתה מדבר. והמעשים שלך הם הם החינוך החזק ביותר לילד.
"לכן עיקר החינוך של כל ילד הוא בבית, ולא בתלמוד התורה. 95 אחוז מהחינוך זה בבית, כי הילדים מחקים את התנהגות ההורים, לא את התנהגות המלמד. מהמלמד הם יכולים ללמוד כמה מעשה זה חמור וכמה מעשה כזה רצוי ואהוב לפני הקב"ה, אבל הם יתנהגו בסופו של דבר כמו שהם רואים בבית.
"חפשו בבית הכנסת ותראו מי מתפלל כראוי, לא המבוגרים שאבא שלהם קשר אותם לספסל בבית הכנסת כשהיו צעירים ולא הרשה להם לצאת ולשחק בחוץ בשום פנים ואופן. לא. אלו שאבא שלהם עמד והתפלל בדביקות, מתפללים גם הם בדביקות. אפילו אם אבא שלהם בכלל לא שם לב מה הם עושים בבית הכנסת כשהם היו קטנים.
"אני לא אומר שזה קורה בכל המקרים, יש יוצאים מן הכלל. יש עוד גורמים ויש גם חשבונות שמים שאנחנו לא מבינים. אבל ברוב רובם של המקרים, ממש ברוב המכריע, ההתנהגות של הילד היא חיקוי של אביו וגם התנהגותו של המבוגר מושפעת מאוד מאוד מההתנהגות של הוריו ואיך שהם התנהגו כשהוא היה צעיר לימים.
"כשהורים יבינו את זה, כל החינוך שלהם ייראה אחרת. ולכן אני תמיד משתדל להשרות אווירה כזאת בשולחן השבת וגם בארוחת צהרים של יום חול. זה לא משנה מתי, בכל זמן ובכל עת, אם העיסוק בהלכה ובדברי תורה הוא עיסוק של שמחה והנאה, אם זה מעניין ומרתק, אם זה דיון מסעיר ומאוד נחמד, הם יאהבו את זה, הם ילמדו הלכה ויתעניינו בהלכה ותמיד כשהם ישמעו דבר הלכה חדש זה יעניין אותם, זה יסקרן אותם!
"למשל בערב פסח השנה שחל בשבת, הגיע אלי שאלה מאוד מעניינת: משפחה שמתגוררת כאן באזור, הכניסה לחם פרוס למקפיא, והתוכנית היתה לאכול אותו בסעודות השבת, ולאחר מכן לבער את השאריות כמו שמבערים חמץ בשבת, על ידי הפקרה או השלכה לשירותים וכדו'.
"אלא שכשנכנסה השבת הם נזכרו שלפני שבת שכחו לנתק את הנורה הנדלקת בכל פעם שפותחים את המקפיא, ועכשיו הם נכנסו לפלונטר חמור מאוד. לפתוח את המקפיא אי אפשר כי זה מדליק אור, ולהשאיר את החמץ אי אפשר כי הם עוברים בבל יראה ובל ימצא… מה עושים?".
"הצגתי את השאלה בפני הילדים ושאלתי לדעתם, ביקשתי שיעזרו לי לחשוב על פתרונות, כמובן אחרי שפסקתי למשפחה מה לעשות… אחד אומר שהחמץ הוא רק מדרבנן כי כבר ביטלו בלב, ופתיחת המקפיא היא מדאורייתא, ואם נביא גוי זה גם אמירה לנוכרי שבות, מדרבנן… ילד אחר מציע לומר לתינוק לפתוח את המקפיא, היתה הצעה להחליט שהמקפיא מכור לגוי עד אחרי שיעבור הפסח. כל מיני הצעות, וכל הצעה עוברת בדיקה אם היא עומדת במבחן ההלכה… איזה ויכוח סוער, איזו אווירה נפלאה של דיון הלכתי אקטואלי במיוחד, וכל אחד מהילדים שישבו סביב השולחן למד כמה מושגים חדשים שלא ידע קודם לכן בכל הקשור לביעור חמץ ולאמירה לנכרי וכדו'. והאמת היא שלא צריך להיות מורה הוראה כדי לנהל כאלו דיונים בבית, כל אחד יכול לפתוח נושא ולנהל דיון עם הילדים. זה לא כזה קשה כמו שזה נראה…".
להוציא מהנער את האיוולת
הרב גרין מציין את דברי הבעל הטורים בפרשת 'ויגש' שאומר שיש ב' פעמים במסורה 'קשורה', פעם אחת 'ונפשו קשורה בנפשו', ופעם אחת 'איוולת קשורה בלב נער', והפשט הוא שעל ידי 'ונפשו קשורה בנפשו', על ידי חיבור חזק בין האבא והבן, חיבור נפשי ורגשי, על ידי זה מוציאים את האיוולה הקשורה מלבו של הנער ומסלקים אותה ממנו, כי החינוך האמיתי הוא רק בדרך של אהבה וחמימות וקשר בין האבא והבן. אי אפשר לחנך על ידי הערות ומתיחת ביקורת עקבית, זה לא חינוך, זאת סתם התעללות.
"מרן הגראי"ל שטיינמן נשאל פעם מה יעשו הורים וכיצד יחנכו ילדים שלא שומעים בקולם. הוא אמר שלהעיר לילד פעם אחת על התנהגות שאינה ראויה זה דבר נכון וכך צריך לעשות. כשבאים להעיר בפעם השניה, כך אמר הרב שטיינמן, צריך לחשוב קודם לכן היטב האם ההערה תועיל או תזיק. אבל להעיר פעם שלישית, זה תמיד מזיק ואף פעם לא יוצא מזה שום דבר טוב, ולכן אסור להעיר לילד שלוש פעמים על התנהגות מסוימת… כמובן זה לא אומר שאסור לחנך את הילדים, אלא שההערות הן לא חינוך.
"כעין זה אומר ה'אוהב ישראל' מאפטא זיע"א, על הפסוק 'ואתם בנו לכם ערים לטפכם', שהנהגת הילדים תלויה בהנהגת ההורים, וככל שההורים בדרגה רוחנית גבוה יותר זה משפיע גם על ילדיהם, ולכן "ואתם בנו לכם ערים", כשאתם בוראים מלאכים, מלשון 'עירין קדישין', כשאתם בוראים מלאכים במעשיכם הטובים ובונים לכם ערים, קחו בחשבון שהמלאכים הללו ילוו את טפכם, את הילדים שלכם, הם ישמרו עליהם ויסייעו להם בבניין קומתם הרוחנית. זה אותו רעיון, בסגנון של סגולה, אבל הרעיון הוא שצריך לאהוב את הילדים, להשקיע בחינוך על עצמנו, ההורים וממילא זה משפיע על הילדים יותר מכל דבר אחר.
כשהייתי עצוב, נשארתי לבד
"לסיום אספר כאן מעשה נפלא ששמעתי בשמו של הגה"צ רבי צבי מאיר זילברגרג שליט"א, שמספר שאחרי השואה היה יהודי שאיבד את כל אשר לו בשואה הנוראה, ובכך זאת הוא היה איש שמח מאוד ותמיד השפיע שמחה על כל סובביו.
"שאלו את האיש איך אתה יכול? אתה לא עצוב על בני המשפחה שנטבחו בידי הנאצים הארורים ימ"ש וזכרם?
"השיב אותו יהודי תשובה חכמה ואמיתית מאוד: "האמת שאתם צודקים", הוא אמר, "אני צריך להיות עצוב בגלל כל מה שקרה לי וכל מה שהפסדתי. ואתם יודעים מה? פעם הייתי באמת עצוב מאוד, הייתי הולך כל היום עם הראש מושפל, דמעתי על לחיי ואין לי מנחם.
"ואז הסתכלתי פעם אחת מסביב, וראיתי שרק אני בוכה. מסביב אנשים ממשיכים בחיי היום יום. יש להם עבודה ועיסוקים שונים, הם לא יכולים להתעסק כל היום בצער על האנשים שנרצחו בשואה.
"הבנתי שאני נשארתי לבד. בודד במערכה. רק אני מתאבל ועצוב, וכולם מסביב שמחים וממשיכים בשגרת חייהם.
"החלטתי לנסות את הכיוון ההפוך. אני שש ושמח וכולם מסביבי שמחים, כי השמחה מדבקת וכשהיא מתפרצת החוצה היא סוחפת אחריה את כל הסובבים אותי…
"בסיפור הזה טמון מסר מאוד חזק", מסכם הגרא"מ גרין את דבריו, "אם אבי המשפחה מתהלך כשהוא עצוב ודואג, אפילו אם זה מיראת שמים טהורה, הוא מדקדק מאוד בהלכה אבל עושה את זה עם עצב ואפילו קצת חרדה, אז נכון, הוא ירא שמים גדול. אבל מה הסיכוי שהילדים שלו ירצו להיראות כמותו? הוא נראה מסכן, למה שמישהו ינסה ללכת בעקבותיו?
"לעומת זאת, אם אבא הוא האיש הכי שמח במשפחה. טוב לו, הוא תמיד מרוצה, הוא לא סופר את הפעמים שבהם הוא לא הצליח לצאת ידי חובת כל השיטות בהלכה זאת או אחרת, אלא להיפך שש ושמח, אחחח איזה תענוג, נטלנו לולב, והלולב שלנו מהודר כמעט לפי כל השיטות. אולי בשנה הבאה נזכה להגיע ללולב מהודר עוד יותר. איזה יופי!!! הלוואי! תראו מה זה, אנחנו מחזיקים ביד כמה ענפים של מיני צמחים, לצדם פרי עץ הדר, מנענעים אותם קצת וזוכים במצווה כל כך חשובה ונפלאה!!! אשרינו שזכינו… בואו נצא בריקוד קטן, בואו נשמח ונגיל בשמחת המצווה…
"כשאבא מתנהג כך, אין ספק שהסיכוי שהילדים שלו ירצו להיות כמותו, גדול הרבה יותר. כמובן שזה צריך להיות בגדר הנורמלי, אנחנו לא מדברים על אנשים מעופפים שמנותקים מהקרקע, אלא על פעולות שמשרות שמחה ועליצות בבית, עם קיומה של כל מצווה וכל דקדוק הלכה נוסף.
"וזה לא מוגבל רק לאבא כמובן. גם האמא יכולה וגם צריכה להפגין שמחה, להדביק את כל בני הבית בשמחתה, ולהראות לילדים כמה היא מרגישה שמחה ומאושרת שהם לומדים תורה, ושהיא זוכה לקיים כל כך הרבה מצוות".