"אדם כי ימות באוהל"
אליעזר (לייזר) רוט
"כולנו מכירים את מאמר חז"ל על מי שממית עצמו באוהלה של תורה, שבלי זה אין התורה מתקיימת בו", כך ראש ישיבת 'אחינו' לצעירים, הרה"ג ר' מיכאל ברלין בשיחה מיוחדת עם 'לקראת שבת'.
"מה זה ממית עצמו באוהלה של תורה? הכוונה שאדם מקריב מעצמו ומפקיר את עצמו למען לימוד התורה. זאת דרגה מאוד גבוהה, אבל כשאנחנו מדברים על הקרבה עצמית למה אנחנו מתכוונים? קצת חם לו, אבל הוא מתעלם מהחום ולומד.
"מה עוד? המקום בבית המדרש לא הכי נוח, קצת צפוף, אבל הוא לא מסתכל על עצמו, ממית עצמו באוהלה של תורה. יש לו חובות בבנק, יש לו דאגות, הוא מנסה להכניס את הילד שלו בישיבה הכי טובה והכי מרשימה וכדו', אבל כשהוא מתיישב ליד הסטנדר הוא שוכח מהכל, זה ממית עצמו באוהלה של תורה? יתכן. זאת בוודאי דרגה מאוד חשובה, הלוואי וכולנו נזכה ללמוד בכזאת צורה, של לשכוח מהעולם וללמוד למרות כל המפריעים והדאגות.
"אבל יש דרגה נוספת, גבוהה יותר ונעלה יותר. זאת הדרגה של תלמידי הישיבה שלנו, ישיבת 'אחינו' לצעירים, ותלמידי הישיבות האחרות בסגנון הזה, צעירים מתחזקים שעזבו את כל מה שהיה להם, הפקירו את כל העבר שלהם, את כל החברה והסביבה, והלכו לעולם חדש, גלו למקום תורה לא רק מבחינה פיזית, אלא גם מבחינה תרבותית ואפילו נפשית.
"היש לך 'ממית עצמו' גדול מזה?…
"בחור צעיר בעולם החילוני, שכל תאוות העולם הזה מונחות לפניו בלי להתאמץ. יש חברים עם מכוניות נוצצות, יש אופנועים למרוצים ופעלולים, כלים טכנולוגיים הכי מתקדמים עם התוכן הכי מרתק והכי ממכר, יש לו עולם של מסיבות כאלו ואחרות, הוא צמוד למסכים מכל מיני סוגים יומם ולילה, אירועי הספורט השונים תופסים את כל עולמו, וכל החיים שלו בתוך הבועה הזאת.
"ואז, ביום מן הימים, מגיע פתאום אותו הבחור הצעיר, ומחליט לעזוב את כל זה. את כל מה שהזכרתי, ומה שלא הזכרתי ולא פירטתי מסיבות מובנות וידועות. הוא עוזב את הבית, עוזב את החברים, הוא מניח מאחוריו את כל העולם התרבותי שלו, אפילו את הבגדים שהיה רגיל ללבוש והמותגים שהוא שאף אליהם, נעלי הספורט, את המוזיקה שהוא אהב לשיר ולשמוע, את הכל, הכל הכל! הוא לא משאיר לעצמו שום דבר מהעבר שלו. כלום!!!
"וכל זה למה? כי הוא רוצה להיות בן ישיבה. הוא רוצה ללמוד תורה, להתעלות בלימוד, להתקדם ולהיות בעזרת ה' תלמיד חכם. זה לא ויתור, זאת לא הקרבה, זאת מסירות נפש אמיתית כפשוטה. הבנאדם מוותר על כל מה שהוא, רק כדי ללמוד תורה. היש לך 'ממית עצמו' יותר מזה?"
התורה מתקיימת
"האמת ניתנת להיאמר", מוסיף הרב ברלין, "אנחנו רואים כאן דברים לא הגיוניים. בחורים שהגיעו לישיבה בגיל 14 או 15, אחרי שעד לפני חודשיים או שלושה לא ידעו בכלל מה זה גמרא, ומאיזה צד פותחים ספר.
"אחרי תקופה, הם פשוט הופכים לבני תורה לכל דבר ועניין. הם מגיעים לגיל 16 ו-17 כבחורים חרדיים מבית. כאילו הם למדו כל ימי חייהם תורה, בחיידרים הטובים ביותר. אנחנו שולחים אותם להיבחן בישיבות הכי טובות, והם מתקבלים ללא קושי.
"איך זה קורה? כי יש להם סייעתא דשמיא מיוחדת שהתורה מתקיימת אצלם, אחרי שהם המיתו את עצמם עליה. הם פשוט זוכים להשיג בזמן קצר יחסית, את מה שבדרך הטבע לוקח שנים ארוכות כדי להשיג.
"יש לנו בלי סוף סיפורים על הצלחות מדהימות, של בחורים שיוצאים מכאן עם מסכתות שלמות ביד, אחרי שנבחנו עליהן ישר והפוך. זה ממש דברים שבכל יום.
"כשחושבים על מסירות הנפש שלהם, הכל מובן והכל ברור. אני אספר סיפור שקרה ממש במוצאי השבת האחרונה: היה לנו בחור שהגיע במסירות נפש לישיבה. ככה לפחות הוא טען באוזניו של המגיד שיעור, שנזף בו למחרת על זה שהוא קצת איחר לשיעור.
"'מה זה מסירות נפש?', שאל אותו המגיד שיעור, שקצת התגרה בו בחביבות, 'לא נותנים לך פה אוכל? אתה הולך למות פה?'
"ואז הבחור סיפר סיפור שהותיר את המגיד שיעור עם פה פעור: 'נכון אמרתם לנו שחייבים לבוא לישיבה כל שבוע במוצאי שבת, ולא ביום ראשון, נכון?
"'אז אני הגעתי כל השנה במוצאי שבתות, כשהייתי נוסע הביתה לשבת, היה חורף ומוצאי השבתות היו ארוכים, אבל עכשיו הזמן נהיה צפוף, ואני לא יכול להספיק להגיע מהמושב שלנו לכאן בתחבורה ציבורית, כי אני צריך לנסוע מהמושב לבאר שבע, ושם לחכות לאוטובוס שייקח אותי לירושלים, ומשם ללכת מהתחנה המרכזית לתחנה שממנה מגיעים למודיעין עילית, ואחר כך את כל הנסיעה וכו', זה לוקח כמה שעות, אני לא יכול לעשות את זה כששבת יוצאת בסביבות שמונה בערב, ועד שאני מאורגן לצאת מהבית השעה כבר אחרי תשע בלילה.
"'אבל חייבים להגיע לישיבה בזמן! אז מה עשיתי? פתחתי את המגירה שלי, לקחתי את הכסף שחסכתי בעמל וביגיעה, צלצלתי לתחנת המוניות והגעתי לישיבה במונית ספיישל, על חשבוני הפרטי, בזבזתי על זה חלק משמעותי מאוד מכספי החסכונות שלי. זאת לא מסירות נפש? יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, והממון שלי חביב עלי מאוד!'…".
לילה אחד בישיבה…
"מי שלא מכיר את הסגנון של הישיבות האלו, עלול להתבלבל אם ייכנס לכאן בטעות", מתאר הרב ברלין את המצב בבית המדרש…
"יש לנו כלל שאנחנו לא מדברים עם הבחורים בכלל על לבוש ישיבתי. כל אחד לובש מה שהוא רוצה. הם נכנסים בשיעור א', עם הבגדים הרגילים שלהם. חולצות טריקו, מכנסי ג'ינס, כל אחד איך שמתאים לו, באיזה צבע חולצה שהוא רוצה ואיזה מותג של מכנס. אנחנו לא מתערבים להם.
"אחרי זמן מה בישיבה, הם מחליפים לבד את הבגדים לבגדים ישיבתיים רגילים, ולא כי מישהו ביקש מהם, אלא כי זאת האווירה בישיבה, והם רוצים להפוך לבני תורה, הם ויתרו על כל כך הרבה, שהביגוד זה שום דבר מבחינתם. אבל עד שהם מחליפים, הם יושבים בבית המדרש ככה, ולידם בחורים משיעור ג', בחורים תלמידי חכמים, ישיביש'ערס לכל דבר ועניין. אתה לא מבין מה קורה פה: זאת ישיבה או תיכון? מה זה פה?
"אבל אנחנו דווקא שמחים ומאושרים, על זה גאוותנו. אנחנו אף פעם לא נגיד לבחור שלא ישחק כדורגל. ההיפך הוא הנכון, תשחק, תוציא מרץ, תשתולל, למה לא? אבל כשהוא שוקע בלימוד ומתחיל להרגיש את הטעם המתוק שבתורה, הכדורגל כבר לא מעניין אותו בכלל…
"מה אנחנו כן נגיד לבחור? בוא שב ותלמד. תטעם, תתחיל להבין, תתחיל להרגיש את הטעם המתוק. זהו! כי אחרי שהוא מרגיש את המתיקות שבתורה, כל השאר כבר מתגמד לעומת הלימוד.
"בעניין זה אספר סיפור שהיה לנו בימים האחרונים, כשנשיא ארגון 'אחינו' רבי דוד הופשטטר שליט"א הגיע לביקור בישיבה שנמצאת תחת נשיאותו, ושנוסדה על ידו.
"היינו צריכים לעשות מסיבת סיום מסכת לכמה בחורים, אז שילבנו את המסיבה לכבוד הביקור של הרב הופשטטר, ובמהלך הסעודה והביקור החגיגי, ביקש אחד התלמידים את רשות הדיבור.
"הוא החזיק את המיקרופון ביד וסיפר את הסיפור שלו: 'הגעתי לכאן בראש חודש אלול האחרון', הוא מספר, 'האמת שלא תכננתי. אני סיימתי את הלימודים בבית הספר היסודי, והתוכנית שלי היתה להמשיך לתיכון. לא חשבתי בכלל ללכת לישיבה.
"אבל פעילי 'אחינו' הגיעו אלי, הם ראו שיש לי משיכה ללימוד גמרא, ושכנעו אותי בכל כוחם לבוא לישיבה. עם כל הכבוד, לא השתכנעתי, הייתי בטוח שאני הולך ללמוד בתיכון.
"בא אלי אחד הפעילים ואמר לי: 'צדיק, תקשיב לי רגע! הרי הלימודים בתיכון מתחילים רק בראשון לספטמבר, זה יוצא שבועיים אחרי ראש חודש אלול. מה אכפת לך לבוא לישיבה לשבוע אחד? תבוא, תהנה מהחוויה. יש פנימייה ברמה גבוהה, יש חדרי משחקים ופעילות, יש בית מדרש ממוזג, חבר'ה איכותיים, הכי מעניינים בעולם, תבוא לשבוע של חוויה, ואחר כך תלך לתיכון אם אתה רוצה!'.
"אבל אני צחקתי, אמרתי שאני וישיבה לא הולכים ביחד. אני לא הסגנון של בחור ישיבה. לא רוצה ולא מעוניין. מצד שני קצת הסתקרנתי איך זה נראה, אז החלטתי לבוא ליום אחד.
"הגעתי לישיבה בלי שום ציוד. לא הבאתי ספרים, לא בגדים להחלפה, אפילו לא מברשת שיניים, כי תכננתי להיות שם כמה שעות, ואחר הצהרים לנסוע הביתה.
"הגיע המשגיח הרב פריזנד וקלט אותי. הוא שואל אותי, 'מה זה? למה לא הבאת תיק עם ציוד אישי בסיסי? לא הבאת כלום? מילא מצעים, כרית ושמיכה אני אביא לך מהבית, אבל מה עם בגדים להחלפה, מה עם שמפו ומגבת, מינימום?'…
"אמרתי לו: 'כבוד הרב, אני לא באתי לישון כאן בלילה. אני פה רק לכמה שעות… עוד מעט נוסע הביתה, והאמת דווקא מעניין כאן, אולי אני אבוא מחר לביקור נוסף, עוד יום בישיבה. למה לא? אבל אני לא הולך לישון כאן'…
"הרב פריזנד הסתכל עלי, כמו על מישהו שאיבד את השכל: 'מה קורה איתך? אתה רוצה להרגיש חוויה של ישיבה בלי לישון בפנימיה? לא הרווחת כלום, לא טעמת כלום. תנסה לילה אחד לישון כאן, לילה אחד! תקום בבוקר כמו בחור ישיבה, תיכנס לבית המדרש לתפילה, תאכל פה ארוחת בוקר, ואז תתחיל יום לימודים כמו כל החברים האחרים, אני מבטיח לך שבלי זה אתה לא התחלת להרגיש בכלל מה זה טעם של ישיבה'…
"הוא כמעט תפס אותי באוזן", מתאר הבחור, "לקח אותי החוצה, הכניס אותי לרכב שלו, ונסענו עד לבית שלי. שם המתין לי הרב פריזנד בערך רבע שעה, עד שארגנתי כמה דברים ונפרדתי מההורים, אמרתי להם שאני נוסע לישון לילה אחד בישיבה, ומחר אני אשוב הביתה, ושלא ישכחו לקנות לי איזה ספר שאני צריך לתיכון…
"אני כאן, אחרי שעברה כמעט שנה שלימה", מסכם הבחור את סיפורו לקול מחיאות הכפיים של הקהל. "ואתם יודעים מה?", אמר בפנותו לצוות הישיבה ולנשיא הישיבה רבי דוד הופשטטר, "אני לא הייתי מוותר על השנה הזאת בישיבה, אפילו בתמורה למיליון דולר! אין בלבי אפילו שמץ של חרטה על כך שהגעתי אז לישון כאן לילה אחד! זאת היתה ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בחיים שלי, והיא עשתה אותי למאושר באדם!".