"ויקח קרח"
אחד הדברים שהכי צריך להזהר מהם בהקשר של מחלוקת, הוא הזהירות בכבודם של גדולי ישראל. הדבר אף נכנס תחת ההגדרה של אחד מיסודות עמנו – "אמונת חכמים".
בואו נתבונן. נחשוב על ששת ימי בראשית: כל העולם עומד לפני ההשלמה של הבריאה. מליוני צמחים, הרים וגבעות, חיות ובהמות ומגוון יצורים, כשבראש ניצבת הבריאה החשובה ביתר – האדם. הקדוש ברוך הוא מסיים לברוא את עולמו המופלא, וכל הבריאה הזו עומדת לפני הפרסום העצום של כבוד שמים המוטל על האדם.
אבל לא, לא הכל מוכן. אני זוכר כיצד אבי מורי זצוק"ל היה מתאר לנו זאת, כיצד כל הבריאה נעצרת. הוא המתיק בלשונו לתאר בציוריות כיצד חוה כבר רוצה להדליק נרות שבת, אבל אדם הראשון אומר לה: "רגע, יש עוד דברים נצרכים שעוד לא נבראו, הבריאה עוד לא הושלמה".
מה עוד צריך להיברא? המשנה במסכת אבות (ה, ו) מביאה רשימה של עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, והראשון מביניהם הוא 'פי הארץ'. הבריאה המיוחדת שנועדה לבלוע את קורח ועדתו, אלפי שנים מאוחר יותר.
ההבנה בכך היא, כי אחד מיסודות האמונה של כלל ישראל היה תלוי כאן על הכף, והיה צריך לקבוע בצורה חדה וברורה את גנותו של קורח לעד, ולעומתה את מעלתם של גדולי ישראל ומנהיגי העם לדורי דורות. האמונה בתורה, ואפילו כל התכלית של הבריאה – תלויים באמונת חכמים! מבהיל על הרעיון.
בואו ונראה עד היכן מגיעה חשיבותה של אמונת חכמים. ישנו מעשה שמובא בקדמונים (יעויין שמות רבה נא, ובשינוי כמה פרטים – כפי שמובא כאן – במדרש עתיק על י"ח ברכות שנתגלה לאחרונה), אודות גמר מלאכת המשכן וחשבון המלאכה.
התורה הרי מפרטת בארוכה את כל הממון שנתרם למלאכת המשכן ולאן הלכה כל פרוטה ופרוטה. משה רבינו לא רצה לתת שום פתח למלעיזים. אבל כשגמר משה רבינו את החשבון, ראה שחסר בחשבון אלף שבע מאות שבעים וחמישה שקלים.
התחילו מיד המרננים ללחש ולומר "אהה, הנה תפסנו אותו שהוא לקח לעצמו מנדבת המשכן"… התחילו ווי המשכן לצעוק מאליהם: "ואת האלף ושבע מאות וחמישה ושבעים עשה ווים לעמודים" (שמות לח, כח). הווים היו מוסתרים בתוך עמודי המשכן עצמם ולא ראו אותם, ולכן הם נשמטו מהחשבון, ובדרך נס הם מנעו את טענות המלעיזים.
עד כאן דברי הקדמונים. מה שנוגע אלינו הוא, 'האליהו רבה' (אורח חיים סא, ה) שמביא בשם ספר 'המנהיג', חכם מתקופת בעלי התוספות, כי הסיפור הזה הוא הסיבה לכך שתקנו להגיד כל יום אחר קריאת שמע אמת ויציב, שיש בו חמישה עשר ווי"ן, זכר לאותו חשד שהופרך.
לאחר האמונה בבורא יתברך וקבלת עול מלכות שמים, תקנו לנו חכמינו גם לזכור כל יום את האמונה במשה רבינו, ולשנן את הידיעה וההכרה המוחלטת בחשיבותה של אמונת חכמים!
חשיבותם של הדברים בדורינו השפל היא לאין ערוך. דיברנו על נוראות ענין המחלוקת עצמה, אבל בתוך זה צריכה לבעור כלהט החרב המתהפכת הזהירות מפגיעה בכבודם של גדולי התורה!
ראיתי מאמר נוקב של אחד מגדולי ישראל, בו הוא כותב כי אין זו חכמה שאדם ילמד זכות על רבו, וכל מה שרבו יעשה יהיה קודש קדשים. החכמה היא לנהוג כן כלפי רב שאתה לא אוחז איתו, והוא מתנגד לשיטה שלך – ובכל אופן אתה יודע שהוא גדול הדור, ונזהר בכבודו.
רבי יהונתן אייבשיץ, בספרו 'יערות דבש' (חלק ב, דרוש ח), מביא הבחנה חריפה כיצד יכול האדם לדעת האם המחלוקת שלו היא לשם שמים: אם רואים כי הידידות שלו עם נשוא המחלוקת נשארה אותו דבר, ורק קיים ויכוח בנושא מסוים, זוהי מחלוקת לשם שמים, וזו מעלה שמצינו במחלוקתם של בית שמאי ובית הלל. הגמרא (יבמות יג, ב) מספרת, כי שני הבתים השתדכו אלו באלו, והיו אוהבים זה לזה. הכל היה בסדר, רק יש ביניהם מחלוקות בתורה, יש ויכוח על ההלכה הזו וההלכה ההיא, אבל אין זה סותר את ידידות הנפש הקיימת ביניהם.
קשה לאנשים קטנים כמונו להבין זאת. הרי אצלנו כל כך קשה להפריד את האדם מדעותיו. אבל גדולי ישראל, שבאמת היה אכפת להם אך ורק מכבוד שמים, היו מעל לטבע ולרגשות אנושיים פשוטים.
תמיד היו בעם ישראל כמה שיטות, אבל גדולי ישראל נזהרו זה בכבודו של זה.
בזמנו התרחש מאורע שהרעיש את העולם. כשהייתי ילד, התפרסמה העובדה ששני גדולי הדור מארצות הברית עומדים להגיע לארץ ישראל: הרבי מסאטמר ומרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל. כל הארץ רעשה לכבודם. כולם רצו לחזות בזיו פניהם של מאורי הדור.
שניהם הגיעו לארץ באותו מטוס, ומחמת אותה סיבה: הבחירות שעמדו להתקיים בארץ הקודש. רבי אהרן הגיע כדי לשכנע את כל בני התורה ללכת לבחירות ולעשות קידוש השם, והרבי הגיע בשביל המטרה ההפוכה בדיוק, למנוע מבני התורה להצביע כדי שלא יהיה חילול השם.
לכאורה אין מחלוקת חריפה מזו – רבי אהרן טען שזו מצוה של ממש, והאדמו"ר זעק שיש בזה חשש אביזרייהו של העבירות החמורות. אבל זה לא הפריע לשני ענקי הרוח הללו לנסוע באותה טיסה, לשבת בנסיעה זה לצד זה ולשוחח בידידות ואהבה, הערכה והוקרה
אני זוכר היטב כיצד בכל דיון שהיה בין גדולי התורה, כבר לפני עשרות שנים, אבי מורי זצוק"ל הזהירנו בתוקף חזור והזהר: "לא להתערב! לא להביע דעה!"
אגב, אבא היה קונה לפעמים עיתונים, כשדעת גדולי התורה היתה שצריך לחזק את הבטאונים שמביעים את דעת התורה. אבל מעולם הוא לא קרא אותם! העיתון היה מגיע הביתה, ומושלך אחר כבוד היישר לבוידעם…
לא מזמן מצאתי שם ערימה של עיתונים ישנים. יש שם את העיתון מיום פטירתו של מרנן הרב מבריסק, ה'חזון איש', רבי אהרן קוטלר ועוד – והעיתונים סגורים בסיכות מהדק… מעולם לא פתחו אותם.
בזמנו שאלתי אותו: "אבא, למה אתה קונה עיתון?" והוא השיב לי: "צריך לחזק את היהדות החרדית". – "אז למה אתה לא קורא?" שאלתי, והבעת תמיהה עצומה עלתה על פניו: "לקרוא? גם זה? לקרוא את העיתונים? זה כבר לא!…"
זה היה הקו הישיר אצל אבא תמיד: אצלנו בבית לא מדברים נגד אף אחד! הרב ההוא דרש ברבים כך, והגדול ההוא כתב מכתב. הם יודעים מה שהם עושים, אבל אנחנו? שותקים! לא מתעסקים עם גדולי תורה!
ההשקפה אצלו היתה ברורה מאוד, וידע היטב מה לרחק ומה לקרב. אולם מכאן ועד לדבר דברים שנשמעים כזלזול כלפי האחרים – היה הס מלהזכיר.
פחדו של אבא ממחלוקת היה מוחשי ומרתיע ממש. אני זוכר כיצד בהיותינו ילדים, עברנו אחרי תפילת שחרית בשבת על יד בית כנסת מסוים בבני ברק והיה שם רעש גדול, צעקות וקולות ריב. היינו ילדים קטנים, ואבא תפס אותי ואת אחי והחל פשוט לרוץ מהאזור. "זה מטמא! מחלוקת מטמאת והורסת! אסור להיות במקום כזה!"
ראיתי מובא בספר זכרונות מהגאון רבי חיים קרייזווירטה זצ"ל, רבה של אנטוורפן, כי כאשר הגיע פעם לביקור בעירו הגאון רבי נתן געשטטנער זצ"ל, בעל ה'להורות נתן' ורב קרית 'אגודת ישראל' בבני-ברק. רבי חיים קיבל את פניו בכבוד רב, ובדרשה שנשא לכבודו אמר את הדברים הבאים:
הגמרא במסכת ברכות (לח, א) מספרת, כי תלמידיו של רב זירא שבחו בפניו את האמורא 'בר רב זביד' שהוא אדם גדול ובקי בהלכות ברכות. אמר להם רב זירא: "כשיבוא לידכם, הביאוהו לידי", אני רוצה להיפגש איתו. ואכן, לאחר זמן נפגשו שני האמוראים, והגמרא שם מספרת כי בר רב זביד במהלך הסעודה נהג מנהג מסוים כדי 'לאפוקי נפשיה מפלוגתא', למרות שלא פסק כך כהלכה ברורה.
"למדים מכאן", אמר רבי חיים בדרך צחות, "כי 'לאפוקי נפשיה מפלוגתא' – להשתדל שלא להכניס ראשו במחלוקת, גם זו היא הלכה פסוקה, ובגינה ראוי האדם לתואר אדם גדול"…
"גם האורח הרם שבא לעירנו", המשיך רבי חיים, "גר בעיר גדולה כמו בני ברק, עיר מלאה חכמים וסופרים. מטבע הדברים לא ימלט שנקלעים פה ושם למערבולת של דעות מנוגדות ומגוונות, ובטוחים אנו שלא פעם הזדקקו גם אליו שני הצדדים המתווכחים וביקשו לשמוע מה בפיו. אם הוא הצליח עד היום לאפוקי נפשיה מפלוגתא, אין לך סימן מובהק מזה דגברא רבא הוא!"
"אני", הפטיר רבי חיים בענוותנותו, "לא הייתי עומד בלחץ, ודאי הייתי נגרר אחר המחלוקות…"
"שש הדקות הראשונות יהיו לשם שמים; השביעית ספק"
אחת המחלוקות הנודעות שהתרחשו בעולם הישיבות היתה המחלוקת סביב נושא המוסר. זו דוגמה למחלוקת שהרבנים שהיו מעורבים בה עשו מה שעשו אך ורק לשם שמים, אך לעונשם של הקטנים שהתערבו – אין קצבה.
מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל נהג לספר אודות המאבקים שניהלו גורמים שונים נגד אבי תנועת המוסר ומחוללה, מרן רבי ישראל סלנטר זצ"ל, כאשר התחיל להכניס לישיבות את לימוד המוסר. סיפורים רבים, ואף מבהילים בחלקם, התרחשו באותה תקופה. אבל הסיפור המרעיש ביותר הוא הסיפור הבא, ששמעתי מידידי הגאון רבי יצחק לוקסנבורג שליט"א, רב שכונת 'נאות שמחה' במודיעין-עילית,ששמע מהרב שך בעצמו.
אחד מתלמידיו של רבי ישראל, שאל בכאב את רבו הגדול מדוע אינו משיב תשובות הוגנות לחולקים עליו, ומקפיד שלא להשיב למחרפיו דבר על התנגדותם העיקשת לשיטת המוסר?
השיב רבי ישראל במילותיו המדודות, מילים הטעונות לימוד ומוסר השכל גדול: "אני חושש על ה'לשם שמים'!" התלמיד לא וויתר – "וכי ישנו צד כי הרבי מתכוון שלא לשם שמים?" ורבי ישראל השיבו: "עשיתי חשבון כי בדקה הראשונה השניה והשלישית שאדבר ודאי תהיה כוונתי לשם שמים. בדקה הרביעית החמישית והשישית אני מסופק. על הדקה השביעית אני חושש כבר די ברצינות שלא תהיה כוונתי לשם שמים…"
תגרה ומחלוקת, אומרת הגמרא בסנהדרין (ז, א), היא כמו נביעת מים שפורצת לה דרך. אם לא יסתמו אותה כשהיא קטנה, כבר לא יוכלו לשלוט עליה. צריך להיזהר שלא לתת שום דריסת רגל לדבר הזה.
יש היום אנשים שאם יגידו להם "לא לדבר", יכעסו ויאמרו "אל תגיד לי דעות"… כאילו לברוח ממחלוקת זו 'דעה'. זו לא דעה, זו שמירת הנפש כפשוטו!
('מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא)
באותו מטוס
הרבי מסאטמר מעולם לא עלה על מטוס והוא הגיע באניה