זוג חרדי שוכר מלון אי שם בהרי האלפים. הם עורכים נופש למשפחות שבאות לנפוש, הסיפור הזה נוגע לבנם שגמר ישיבה קטנה ונפש איתם.
באחד הלילות מספרת האישה, הגיעו למלון זוג שנראו משום מה מוזרים, 'בדקנו ברשימת ההזמנות ולא מצאנו את שמם , הרגשנו שזוג כזה לא יוסיף לנו יוקרה. אם לדבר בלשון המעטה. היה ממש 'לא נעים' להיות בחברתם. התגובה הראשונה שלנו הייתה: לשלם למונית ולשלוח אותם בחזרה, אבל זאת הייתה שעת לילה, והרי הם יהודים שהגיעו בטיסה מישראל. קודם כל, ניתן להם ארוחת ערב, ואחר כך נשלח אותם, אמרנו. הם נכנסו לחדר האוכל. וכולם הסתכלו עלינו. מה נאמר? היה לנו צער גדול. מאוד לא נעים.
התחלנו לחשוב מה לעשות. אולי נחפש מלון קרוב ונשלח אותם אליו? ישבנו וחשבנו על פתרון.. ואז הבן אמר 'אימא, תראו הם כל כך מסכנים. מה אכפת לכם? תנו להם חדר לפחות ללילה. הרי יש לנו חדר פנוי. הוא הפציר. 'אבל אורחים כאלו עלולים להזיק לנו, ובוודאי לשמנו הטוב'. 'אני מתחנן', אמר הבן. לא יכול לחשוב על זה שתשלחו מכאן יהודים החוצה בבושת פנים. בבקשה, בבקשה! 'נו טוב בסדר', אמר בעלי. ניתן להם חדר ללילה' .
אכלו וקיבלו חדר, לפי התוכנית בזה היה אמור להסתיים האירוח שלהם. למחרת תכננו להגיש להם ארוחת בוקר בנפרד אבל הבן לא יכל לשאת את הרעיון הזה, זה יבייש אותם, אמר 'גם הם ילדים של ה'! מה יקרה אם הם ישבו ויאכלו בשקט? בבקשה! שוב 'בבקשה' כזה… הם הגיעו לחדר האוכל הכללי. הם הרגישו במבטים התמהים של האורחים או לא, לא ידענו. לפי התוכנית שלנו הם יאכלו ויעזבו. אבל לא כך חשב הבן שלנו. 'אימא, הקב"ה שלח אותם אלינו. תשאירו אותם! איך נוכל להתעלל בילדיו של ה' ? אני מתחנן, אני מתחנן! הבן ניגש לבעלי ואמר לו: אבא, זה ניסיון, בא נקיים את המצווה הזו עד הסוף! הבן כל כך מתחנן, אמרתי לבעלי, התסכים שנשאיר אותם כאן? הבעל הסכים.
ניגשתי לאישה ואמרתי לה שמבחינתנו אתם יכולים להישאר. תבינו, זה זוג שההופעה שלהם הייתה, איך לומר, לא נעימה. הזוג נשאר כמו שאר אורחי אתר הנופש. בינתיים התארגן טיול, היה ברור לי שלטיול אינם יכולים להצטרף. הבעל בקושי הולך! אבל שוב הבן התערב. שגם הם ייסעו! שלחתי אישה שהתבקשה להיצמד לבני הזוג לעזור להם להסתדר במהלך הטיול. 'אתם תראו' הבטיח לנו הבן. תראו שתהיה סייעתא דשמיא בזכות המצווה הזאת. הוא לא ידע כמה הוא צדק.
בהמשך הנופש, קרתה לבננו תאונה נוראה. הוא נפל מאופנים וקיבל מכה מאוד קשה. למעשה, שבר את החוליה השנייה בצוואר. מהרנו להגיע לבית החולים, שם איבד את ההכרה, לא העלינו בדעתנו שנפילה מאופנים כל כך קריטית. רק כשבעלי הגיע לבית החולים ומצא שהבן נמצא בטיפול נמרץ, התחלנו להבין שהפציעה אינה פשוטה בכלל. לא הרשו לנו לגשת אליו, לי לא הייתה ברירה, הייתי חייבת להיות באתר. ובעלי נשאר עם הבן. בלילה הראשון אמרו הרופאים לבעלי: 'בא, תיכנס אליו, תשב אתו קצת. לא תהיינה לך הזדמנויות כאלו בעתיד', במילים אחרות: 'תיפרד ממנו'. המסר היה מקפיא.
באתר נישאו תפילות וכמובן גם אנחנו והרבה פרקי תהילים נאמרו לרפואת הבן. ההרגשה הייתה כל כך מרוממת שאי אפשר היה לתאר אותה, והנה למרבה ההפתעה הבן חזר להכרה, דיבר ומה שמדהים היה שהוא לא חש בשום כאב. כאילו נפל נפילה קלה, הבן קם מהמיטה והתהלך כאחד האדם. הרופאים היו מבולבלים. עשו לו כמובן סי. טי. ראש. שליש מהראש היה מוצף בדם. במצב כזה מנתחים, אם בכלל עושים משהו, אבל הסי, טי לחוד והחולה לחוד. הוא לא תפקד כמצופה… הרגיש טוב, לא איבד זיכרון המחשבה והדיבור היו צלולים.
הרופאים לא הבינו מה קרה שם. לפי הבדיקות, לפי האבחון, שבר כזה גורם לכאבי תופת. אך זה שהוא פשוט נראה בסדר, כרגיל?! יצאנו עם בן בריא מבית החולים. נכון שצווארו בינתיים היה מקובע, אבל זה הכל. אנחנו לא יכולים להבין את המקרה הזה', חזרו הרופאים ואמרו, אבל אנחנו הבנו. זו זכות הצדקה והכנסת אורחים שעמדה לילד שלנו שביקש והתחנן עבור הזוג המוזר. מקרה – לא היה כאן. רק השגחה פרטית. ראינו כאן את יד השם הטובה. כה עמוקה הרגשת התודה שאנחנו חייבים לאבינו שבשמים… אין גבול. '
אנחנו מאושרים על שעמדנו בניסיון לא קל'. אומרת האם. האמת היא שהניסיון שבו הם עמדו הינו רחב מכפי שנכתב. לא את כל הפרטים הותר לכתוב, אבל המסר הוא חד וברור.
(ליקוטי שמואל מתוך האמנתי ואספרה)