"יברכך ד' וישמרך" (ו' כד)
בתשעה באב שנת תרע"ד פרצה מלחמת העולם הראשונה. אש המלחמה בערה בכל אירופה, הכוחות הגרמניים כבשו עיר אחר עיר מדינה אחר מדינה. המלחמה הסבה סבל רב לעולם כולו, ובפרט ליהודים שהיו כתמיד הראשונים להפגע. יהודים רבים הפכו לפליטים וחסרי כל. המלחמה המשיכה והכוחות הגרמניים החלו מתקרבים לראדין. יהודים רבים חששו מהיותם תחת שלטונם של הגרמנים, וברחו לתוככי רוסיה.
הח"ח התקשה להכריע מה לעשות, האם להישאר במקומו או לברוח לתוככי רוסיה, הספק היה האם להישאר בראדין ואז צפויים להמצא תחת השלטון הגרמני, ומאידך גיסא החלטה לברוח, טמנה בחובה סכנה, באשר מנוסה עם קבוצה כה גדולה של בחורים, אנשים ומשפחות וטילטל עמם בדרכים בעת מלחמה – יש בה סכנה אולי לא פחות מלהישאר בראדין.
שעת ההכרעה התקרב, וחשובי הבחורים נכנסו לחתנו של הח"ח ר' צבי הירש, ושאלוהו מה עליהם לעשות.ר' צבי הירש נכנס לח"ח ושאלו מה עליהם לעשות, הח"ח ענה: "איני יודע!". שאלו ר' צבי הירש ובכל זאת מה נעשה, ענהו הח"ח שוב: "אינני יודע!"…
למחרת בבוקר אמר ר' צבי הירש לתלמידיו, כי לדעתו זו העת בה יש להטיל את הגורל הידוע, הוא גורל הגר"א, ואע"פ שנצטווינו להיות "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" – אבל כאשר המצב כה מסובך וקשה, והעתיד לוט בערפל, אין ברירה וצריכים להטיל את גורל הגר"א. ר' צבי הירש הטיל את גורל הגר"א, והתשובה המדהימה שקיבל היתה הפסוק: "כי במקלי עברתי את הירדן… ועתה הייתי לשני מחנות", ר' צבי הירש חש כי קיבל משמים תשובה ברורה לספיקותיו.
מיד נכנס ר' צבי הירש לח"ח, ומיד כשנכנס, אמר לו הח"ח שסבור, שצריך לנהוג כמו שכתוב בתורה "כי במקלי עברתי את הירדן… ועתה הייתי לשני מחנות", וכל זה עוד בטרם אמר לו ר' צבי הירש את שעלה לו בגורל הגר"א…
מיד סיפר רצ"ה לח"ח על תוצאת הגורל, שעלה לו את הפסוק שציטט הח"ח. הח"ח אמר: "אם כן זה טוב מאד". ר' צבי הירש ביקש מהח"ח שיעשה שוב בעצמו את הגורל, כדי להיות בטוחים שזהו הדבר הנכון לעשותו, שהרי זו החלטה כה גורלית, אך הח"ח סירב ואמר: "אינני רוצה להטריח את הקב"ה יותר".
באותו הזמן במקום אחר, עמד רב יוזל, הסבא מנובהרדוק, באותו הספק ובאותה . לא ידע מה לעשות, האם להישאר ולהימצא תחת הגרמנים, או לברוח לרוסיה, ר' יוזל נכנס לבית המדרש, החל להתפלל ופרץ בבכי ואמר: "ריבונו של עולם מה יהיה עם הילדים", כששאלוהו תלמידיו מהם ספיקותיו, אמר להם, שהנה ידועים דבריו של הגר"ח מוואלוזין שכח עמידתה של הישיבה הינה בהישארותה במקומה, וא"א לדעת מה יהא עליה כשתעבור למקום אחר.
מאידך גיסא להישאר תחת שלטון הגרמנים, שהינם נושאי דגל ההשכלה – יש בזה סכנה שישפיעו על שלימות אווירתה וטהרתה של הישיבה, אך מאידך ישנה סכנה רוחנית לא פחותה, בבריחה וטלטול הישיבה ממקומה. לבסוף הטיל הסבא מנובהרדוק את גורל הגר"א, והפסוק שעלה הורה כי עליו לברוח וכך אכן עשה, והורה לתלמידיו לבורח לתוככי רוסיה.
ספק זה של הסבא מנובהרדוק, אפשר שהוא גם מה שעמד מאחורי ספקו של הח"ח, והתלבטותו מה לעשות, ולכן הח"ח בתחילה ענה שאיננו יודע, באשר כל צד שיעשה, טמונים בו סיכונים גשמיים ורוחניים כאחד. אפשר גם כי הח"ח סבר כי זו אחריות כבדה מאד, לעקור מקום תורה ממקומו, ולכן גם שנים אח"כ, בהמשך מנוסתם בהיותם בתקופת בסימילוביץ, וכשהחליט הח"ח להמשיך בנדודיו, הורה לר' אלחנן וסרמן להישאר שם, ולהמשיך את קיום הישיבה שם, הח"ח הסביר, כי באשר המקום נעשה כבר מקום תורה, ולכן אסור לסוגרו כליל, אפשר שזה גם עמד בשיקוליו וספקותיו של הח"ח, ביחס לשאלה שעמדה על הפרק אם לעקור מראדין או לא.
כאמור, ההחלטה שנפלה היתה לחצות את הישיבה, והח"ח החליט כי יחד עם בני משפחתו ורוב בחורי הישיבה, יחלו במסע ונדידה לתוככי רוסיה, הרחק מהחזית והמלחמה. אמנם היו בחורים שמספרם הגיע לכמה עשרות, שהחליטו בכל זאת להישאר בראדין ולא להצטרף לח"ח.
חלק מאותם בחורים היו כאלו שחששו להיכנס לרוסיה, באשר מצב אזרחותם היה כזה שחששו להימצא ברוסיה, ולכן העדיפו להישאר בראדין. אך רוב בחורי הישיבה החליטו כי הינם מצטרפים לח"ח, ובחודש אלול תרע"ה נפלה ההחלטה המעשית, על חציית הישיבה לשני מחנות, הח"ח ובני משפחתו יחד עם ר' נפתלי, וחתן הח"ח ר' צבי הירש וכן ר' אלחנן, שגם הגיע לראדין, באשר העדיף בשעות קשות אלו להימצא במחיצת הח"ח, ורוב בחורי הישיבה – החליטו שהם בורחים לרוסיה.
ר' משה לנדינסקי שראה כי קבוצה נכבדת מבחורי הישיבה מתעתדת להישאר בראדין, החליט כי כאב לתלמידיו וכקברניט נאמן, לא יכול לראות את תלמידיו האהובים נשארים לבד, ללא מנהיג וללא דואג, למרות שכל מי שיכל לברוח העדיף לברוח, החליט ר' משה להישאר ולהמשיך לנהל את הישיבה, ולדאוג לתלמידיו עד כמה שניתן, הח"ח צירף לר' משה את המשגיח רבי יוסף לייב ננדיק.
חילול ה' דוחה פיקוח נפש
הח"ח ורוב תלמידי הישיבה, רבניה ובני משפחותיהם נמלטו מראדין לעבר עתיד לוט בערפל, היתה זו לגביהם תחילתה של דרך מלאת קשיים וייסורים. הח"ח כמצביא מסור, ניהל את הישיבה והנהיגה בכל בכל נדודיה ובכל דרכיה.
ארע ובעת מנוסתם כשהיו על הרכבת, ראה הח"ח שהשבת מתקרבת, החליט הח"ח כי למרות שהנסיעה הינה פיקוח נפש, הרי חזותם הנראית כרבנית יש בה משום חילול ה' אם ימשיך בנסיעתו בשבת, ולכן למרות הסכנות שבדבר החליט כי יורד בתחנה הסמוכה, וכך, חשוף לסכנות ולפורעים שבת הח"ח בשדה הפתוח במסירות נפש, העיקר שלא יכשל חס וחלילה בחשש חילול ה'…
לאחר שבת המשיכו בנדודיהם, עד שבערב יוהכ"פ שנת תרע"ו הגיעו לסמילוביץ שבפלך מינסק. הח"ח הודיע על קביעת מקומם שם, ומיד פעל לחידוש הישיבה על כל סדריה עם שיעורים כאשר היה בראדין. כעבור שנה, כשהורע המצב הביטחוני בסמילוביץ והסכנות נתגברו, החליט הח"ח שוב לחצות את הישיבה, ואז החליט הח"ח כי בסמילוביץ תשאר הישיבה ולא תיסגר לחלוטין. הח"ח העמיד בראש הישיבה את ר' אלחנן וסרמן, שנשאר עם קבוצת בחורים, בעוד הח"ח ורוב בני הישיבה המשיכו לנדוד לעבר העיר סומיאץ שבפלך מוהילוב.
סבלה הישיבה הגולה של ראדין סבל אחר סבל, הסבל היה רב לפרט והסבל היה גדול לכלל, ורבים מהנודדים נפגעו מטלטולי הדרך, ממחלות ומהרעב הנורא ששרר אז. באחד ממקומות נדודיה של הישיבה בזמן המלחמה, הגיעה הישיבה למחוז מסוים. המחסור בצרכים בסיסיים היה חמור, ואוכל לא היה בנמצא, הממונה על המחוז מטעם השלטונות היה יהודי, ומשלחת מטעם הישיבה ניגשה אליו, וביקשה ממנו סיוע של מעט מזון, על מנת להחיות את נפשם.
למרות היותו של הממונה רחוק מהתורה – בקשתם נגעה לליבו, ועשה כל אשר לאל ידו על מנת לסייע להם כל משך שהותם באותו המקום. קודם שעזבה הישיבה את המקום, הח"ח בא לאותו המושל והודה לו על עזרתו הרבה, ואף ברכו כי יזכה לאריכות ימים.
אותו מושל סיפר, כי שנים אחר אותה ברכה שבירכו הח"ח, עברו עליו ימים ומצבים קשים ומסוכנים אליהם ניקלע, אך תמיד חש כיצד השגחה מיוחדת שומרת עליו לבל ייפגע. היו מצבים שמימינו ומשמאלו נהרגו אנשים בקרבות ורק הוא ניצל, הדברים הגיעו לידי כך שמפקדיו בצבא – כשהוצרכו לשלוח מישהו למשימה מסוכנת – היו שולחים אותו, ביודעם כי לא יאונה לו כל רע.
בהמשך הזמן בעת מלחמת העולם השניה, היה אותו מושל לשעבר בין הכוחות הרוסים הראשונים שכבשו את ברלין, כשפלשו פנימה רצו לתלות את הדגל הרוסי על בנין הפרלמט הגרמני, אך כיון שהאזור שרץ צלפים גרמנים, כולם חששו מלקחת משימה זו. לבסוף החליטו המפקדים לשלוח למשימה זו את אותו החייל, והוא אכן עלה ללא מורא, ביודעו כי ברכת הצדיק תגן עליו, והצליח במשימתו ולא נפגע, ברכתו של הח"ח הגנה עליו לכל אורך חייו….
אחד מתלמידי הישיבה שהיה עמה בגלות רוסיה סיפר, כי קודם עוזבם את המקום, הזמין הח"ח לביתו את מושל המקום מטעם הבולשביקים ואמר לו: "אני נוסע אחרי שבת, אתם הבולשביקים הבטחתם שכשתשלטו יהיה לכל אחד לחם, והנה בזמן שהייתי פה דאגתי לארבעים ושתים משפחות, ונתתי להם כל יום את האוכל שהיו זקוקים לו. כעת כשאני הולך אין מי שידאג להם, ולכן אני מבקשך שתבטיח לי שתדאג לכל מחסורם". המושל שמע את דברי הח"ח ואמר: "רבי, אני מבטיח לדאוג להם!". אחר שהלך הח"ח אמר אותו מושל: "אם כולם היו כמו הרב הזה, לא היו צריכים בולשביקים בעולם"…
יש קמח יש תורה
באותו הזמן, הקבוצה האחרת של הישיבה שנשארה בראדין, סבלה אף היא סבל רב. הצבא הגרמני שכבש את ראדין, מיד עם בואו השתלט על בנין הישיבה, והפכו מקום אכסניה לחיילים. בחורי הישיבה נאלצו ללכת ללמוד במקומות אחרים, שם המשיכו בסדרי הישיבה הרגילים למרות כל הקשיים, כשר' משה והמשגיח ר' יוסף לייב ננדיק, מנהיגים ומנווטים את הישיבה ועמלים כי תמשיך ותתפקד כאשר היה, באותם הסדרים ועם אותם השיעורים כפי שהיה מימים ימימה. ואכן הישיבה המשיכה ושגשגה חרף הקשיים ולמרות הרעב והמחסור.
ר' משה לנדיסקי, כראש ישיבה וכאב רחום לתלמידיו, עמל ללא לאות לדאוג למילוי חסרונם וצרכיהם של תלמידיו, והדבר היה מאד לא פשוט. בתחילה ניסה ר' משה לנסות לאסוף אוכל וכסף מתושבי העיירה ראדין, אך במהרה התברר לו כי גם הם שרויים בקשיים, ואין תקווה כי יוכל להשיג מהם משהו על מנת לפרנס בו את תלמידיו האהובים.
סיפר רבי אלעזר שמחה וסרמן, כי כאשר ראה ר' משה כי מתושבי ראדין לא תצמח הישועה, החליט ר' משה לחפש מקורות אחרים לפרנסת תלמידיו. גילה ר' משה כי ישנה אפשרות להשיג כמות גדולה של בצל, מיד רכש את הבצל ופתח חנות לממכר בצל, כשהוא עצמו נעשה המוכר, כשמטרת הדבר היתה לכך, שכל ההכנסות קודש להחזקת הישיבה בראדין…
ר' משה לא חש שום בושה, בכך שהפך להיות ירקן. הפשטות שבה חי, מסירותו ואהבתו הגדולה לתלמידיו, גרמה לכך שהיה זה לגביו כמובן מאליו להיהפך למוכר בצל, העיקר שבכך יוכל לפרנס את תלמידיו היקרים.
ר' משה סיפר לר' אלעזר שמחה, כי העיסוק בחנות לא גרם לו לביטול תורה, באשר כל הזמן המשיך ר' משה למלמל ולחזור על תלמודו, כאשר היה עושה תמיד, ונהג לומר כי מתמיד איננו זה שלומד כל היום, אלא מתמיד זהו אדם הלומד כסדר ללא הפסק, אף כשהוא עוסק במסחר. בהזדמנות אחרת אמר ר' משה: "מה אתם חושבים, שמתמיד זה אדם שלומד שמונה עשרה שעות ביממה? לא! מתמיד זה אחד שמנצל כל זמן שיש בידו ע"מ ללמוד!". והוסיף ר' משה ואמר: "כשהיתה לי החנות לממכר בצל, נו, האם גם שם אי אפשר לנצל את הזמן? הנה בזמן ששקלתי לאשה בצל, תוך כדי השקילה חזרתי על תשעה פרקי משניות בעל פה!".
לאחר תקופה מסוימת שרר מחסור נוסף וחמור באוכל, ובחורי הישיבה רעבו ללחם. ר' משה עשה כל מאמץ לנסות להשיג להם אוכל, אך מאמציו לא נשאו פרי. ר' משה החליט כי ילך לעיירות הסמוכות אולי שם יצליח להשיג אוכל לתלמידיו, מיד שינס מותניו ונסע לעיירה איישישוק, שהיתה במרחק לא רב מראדין, שם הסתובב וחיפש בניסיון נואש להשיג אוכל לתלמידיו. לבסוף הצליח להשיג שק שלם של קמח. לשמחתו לא היה גבול, נטל בשמחה את השק הכבד, וניסה להשיג עגלה שתובילו חזרה לראדין עם האוצר שבידו, אך מכיוון שהשעה היתה שעת חרום, לא מצא שום כרכרה שתובילנו לראדין. בצר לו החליט ר' משה, כי השק היקר שכה עמל להשיגו – לא ישאירנו, העמיס את השק הכבד על גבו, וצעד רגלי את כל הדרך לאורך שלוש עשרה קילומטרים עד לראדין, ולמרות הקושי הרב והעצום שבדבר, ליבו היה מלא שמחה על שסוף סוף יש קמח, ממנו יוכלו להכין אוכל לתלמידיו האהובים.
אם יש קמח יש תורה, ובמסירות נפש שהיתה לר' משה למען תלמידיו, החזירו התלמידים אהבה ולימוד מעבר לכל הכוחות.
(מתוך הספר 'בשבילי ראדין', תולדות חייהם של מרנן ה'חפץ חיים' וראש הישיבה הגאון רבי משה לנדינסקי זיע"א)