"האם הנך סבור שאתה מתאים לחנך ילדים?" פנה מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל ושאל את הגה"צ רבי משה דוויק זצוק"ל.

"האם הנך סבור שאתה מתאים לחנך ילדים?" פנה מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל ושאל את הגה"צ רבי משה דוויק זצוק"ל.

מאורע זה התרחש בתום תקופה אורכה, בה הופעל לחץ על רבי משה, שיאות לשמש כמחנך בתלמוד תורה "שתילי זיתים". הוא סרב – אך הפצרת הנהלת הת"ת הביאה אותו להניח את השאלה בפני מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל.

רבי משה האזין לשאלה בריכוז רב והשיב בחכמה:

"אני חושב שכעת אינני מתאים לתפקיד" הודה רבי משה, והוסיף "אך בת"ת אומרים שיכולים להדריך אותי – ואזי אהיה מתאים".

"אתה הנך, אפוא, המועמד המתאים!" חתם מרן הגראמ"מ שך את הנושא ונימק:

"אם אתה יודע שעדיין אינך מתאים – אז אתה יכול ללמוד כיצד להיות מתאים" (שהרי לפעמים אנשים בטוחים שהם מתאימים למקצוע מסוים – גם כאשר אין להם שיג ושיח בענין…)

הוא נטל את התפקיד, ופרק חדש ונפלא נפתח בחייו – ובחיי מאות תלמידיו לעתיד!

(יתד נאמן שבת קודש בהר בחוקתי תשפ"א)

 

ברגע שהבחין הרב שרים במתרחש, קרע מיד 'קריעה' בבגדו נוכח בזיון התורה שנגלה לנגד עיניו

סיפר הגאון רבי אליהו שרים זצוק"ל, מגדולי רבני תל-אביב:

מרן הגאון רבי אהרן כהן זצוק"ל, ר"י חברון, היה יושב ולומד בהיכל בית המדרש עד שעות הלילה המאוחרות – והיה מדבר עם כולם בלימוד בענווה יתירה.

באותה תקופה היה נכנס לישיבה באופן קבוע עילוי מופלג, שהיה משובש בדעתו רח"ל. כולם היו משתמטים מחברתו, כיון שמחמת חוסר דעתו היתה התנהגותו מאד דוחה.

אמנם רבי אהרן קירב אותו, והיה מדבר איתו בלימוד זמנים ארוכים מתוך ריתחא דאורייתא. אך בכל פעם שהיה אומר רבי אהרן סברא הפוכה ממנו, היה הלה מתנפל עליו בחירופים וגידופים נוראים שאין הדעת – ואפילו הנייר – סובלם.

למרות זאת היה רבי אהרן טורח לפייס אותו, להרגיע אותו, ולשכנע אותו בצדקת הסברות…

פעם-אחת, בשעה שאמר רבי אהרן פירכא לאותו אורח, הוא התייצב מולו ו… ירק יריקה נמרצת לתוך פניו של אהרן קדוש השם!
בתגובה נטל רבי אהרן את המטפחת, ניגב את המיאוס והחל לפייס אותו: "אבל למה כל-כך נפגעת ממה שאמרתי עד כדי כך שירקת? הרי לא התכוונתי לפגוע בך, וגם סברתך ישרה – רק רציתי שתיישב לי איך הסברא שלך תסתדר עם גמרא פלונית?"… וכך המשיך רבי אהרן לפייסו.

ברגע שהבחין הרב שרים במתרחש, קרע מיד 'קריעה' בבגדו נוכח בזיון התורה שנגלה לנגד עיניו. רבי אהרן הבחין בכך מזווית-עינו, ובלא שהעילוי יבחין סנט בו על המעשה.

"אם הוא יבחין במה שעשית – הוא הרי יפגע!" נימק רבי אהרן…

(יתד נאמן שבת קודש בהר בחוקתי תשפ"א)

 

מרן הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א מבקש ברכה מהצלם

צלם אירועים ניצל את ההזדמנות, וניגש לקבל ברכה.

אמר לו רבינו (מרן הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א) : "אתה מזכה הרבים, ובדין שתברך אתה ראשון, שכן מזכה הרבים פיו כפי הבורא יתברך (בבא מציעא פה ע"א)!"

נרעש הצלם. הוא, מזכה הרבים?!

"כן", השיב רבינו, "הרי אתה משריש אמונה מוחשית בבני אדם! שיזכרו שהמעשים מתועדים והרגע מונצח, ודבר לא נאבד! הרי זו תזכורת כי 'עין רואה ואוזן שומעת והספר פתוח, וכל מעשיך בספר נכתבים!"…

(מתוך הגדה של פסח ויגד משה)

אבי מורי הרש"ד וואלקין זצ"ל כתב לי פעם בשם הגאון ר' שמעון שקאפ זצ"ל

 

הגה"צ רבי חיים וואלקין שליט"א: אבי מורי הרש"ד וואלקין זצ"ל כתב לי פעם בשם הגאון ר' שמעון שקאפ זצ"ל, שאמר: "שכמו שצריכים לשבור את הראש כדי ליישב קושיא אחת של רבי עקיבא איגר – לא פחות מכך מוטל על האדם להתאמץ כדי ליישב קושיא שיש לו על הנהגת חבירו". עד כדי כך לימוד בכבוד חברינו מוטבע בחובת נפשנו!

 

והנה שמעתי ממו"ח ר' יוסף ענגל ז"ל על הרבי ר' שמחה בונים מפשיסחא זצ"ל, שאחד מבניו היה ממונה על הכנסת אורחים של החסידים שהיו מגיעים לשבת. ופעם הוא שאל לבנו: "מה חידשת בסוגיא דהכנסת אורחים?! וענהו הבן: "חידשתי, שכאשר אורח מגיע לכאן לשבת אז לפני שאני נותן לו לאכול אני מראה לו איפה הוא ישן – כי אז הוא יותר רגוע ויאכל לתיאבון". הרי שצריך לקיים כל מצוה של בין אדם לחבירו עם לימוד ממש במהותו של השני – להיכנס לנפשו ולליבו. והיא מדרגה נשגבת בבין אדם לחבירו ובדין 'ואהבת לרעך כמוך'.

הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל היה מביא מה ששמע בשם ר' שמחה בונים מפשיסחא זצ"ל: "שהרי ידוע כי לכל בריאה שנבראה בעולם יש מטרה מהות ותפקיד, ולצורך מה נברא ראש עקום?! וענה בזה: "שנברא להאדם ראש עקום – כדי שידון את חבירו לכף זכות"! מבהילים הדברים עד היכן הם מגיעים.

(מתוך ממעין החיים 58)

 

ברח' חבקוק 13 ישבה אשה מבוגרת ליד החלון. היא הרגישה בודדה

 

ברחוב חבקוק 13 בבני ברק, לצד הבנין, יש שני עצי דקל. עץ אחד גבוה ונאה, והעץ שלידו אינו אלא גזע קטן. הפלא הוא, שהגזע הקט היה עד לפני שנה עץ דקל רב פארות בעל ענפים רחבים במיוחד שהצל על כל הסביבה.

בניסן תש"פ הוכרז מצב חרום בארץ בעקבות הקורונה. אנשים התכנסו בבתיהם, והמבוגרים במיוחד. ברח' חבקוק 13 ישבה אשה מבוגרת ליד החלון. היא הרגישה בודדה, לא היתה לה כל אפשרות לצאת החוצה, והיא חשבה שלפחות תוכל להתבונן בנעשה ברחוב, אלא שלמול חלונה נפרש במלוא הדרו עץ דקל שהסתיר את כל הנוף. גם עד אז הפריע לה הדבר, אבל היא לא עשתה דבר בענין.

עכשיו, כשהיה עליה לשבת בבית יום אחר יום בלי לראות נפש חיה, החליטה לפעול. היא התקשרה לעיריה ושאלה אם יוכלו לשלוח גנן שיגזום את העץ, אבל נענתה בשלילה. אף אחד מהאנשים שדיברה איתם לא התכוון לעשות דבר מה בענין. בצר לה פנתה אל בורא העצים בכבודו ובעצמו והתפללה אליו, שיסדר לה נוף נקי מול העיניים, שתוכל לראות את המדרכה ואת האנשים המהלכים עליה, ויקל הדבר על בדידותה הקשה. מעומק הלב היא ביקשה, באמונה גדולה התחננה, והקב"ה שמע לה. עברו שבועיים מאז שהתחילה להתפלל על זה והנה נשמטו הענפים. העץ נרקב כולו והענפים פשוט נפלו לארץ. הנוף התגלה פלאים ללא מגע יד אדם, ולאשה היתה הרווחה.

רק לאחרונה, לאחר שהעץ נרקב לגמרי, חתכו את העץ והשאירו רק גזע קטן.

ר' יצחק מבני ברק מספר לי: הלכתי במיוחד לראות את העצים הללו, וראיתי במו עיני עץ גבוה ונאה, ובסמוך לו גזע קטן. צילמתי את העצים למזכרת, להראות ולהזכיר שמי שברא את כל העולם יכול גם לשנות מהבריאה כאשר יעלה רצון מלפניו.

(עלון השגחה פרטית 64 תשפ"א)