"וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" (ו' י"א)
אספר לכם מעשה נורא שארע בחצר קדשו של הרה"ק השר שלום מבעלזא זצ"ל:
פעם נכנס אליו אורח שלא היה מתושבי בעלזא, ובכה במר נפשו על המקרה שקרהו:
היות שביתו מבורך בבנים ובבנות בלי עין הרע, ופרנסתו דחוקה עד מאד, יצא מעירו וסבב על פתחי נדיבי עם בכפרים ובעיירות הסמוכים, לצורך כלכלת ביתו.
בימים אלו הוא הגיע לכאן, לבעלזא, והתאכסן באכסניה אחת, כשבאמתחתו צרור כסף שהצליח להשיג בקושי ובעמל רב. בבוקר נדהם לראות, שצרור כספו נגנב ממנו, והוא עומד אובד עצות, ואינו יודע מאין יבוא עזרו.
כששמע זאת הרבי הקדוש, ציווה לקרוא לאברך מחסידיו, סיפר לו דברים כהווייתם ופקד עליו לחפש אחר הגנב, ולהביאו הנה עד יום מסוים. האברך התנצל וטען, שאינו יודע איך לעלות על עקבותיו, אך הרבי לא רצה לשמוע שום תרוץ, ועמד על דעתו, שעד ליום שקבע עליו להניח ידיו על הגנב, ולהחזיר את הגניבה לבעליה.
האברך יצא מבית הרבי כשהוא מבולבל לגמרי, ולא ידע מהיכן יתחיל לטכס עצה, היאך ימלא בשלמות את התפקיד שהטיל עליו הרבי.
בהיותו בר דעת, הגה בליבו רעיון נועז. מה עשה? נכנס לבית המדרש הסמוך לבית הרבי, ושם עינו על אחד מזקני ונכבדי ה'יושבים', שכידוע דרו בבית המדרש, והתחיל לשמשו ולהגיש לו את הצטרכויותיו הרבות ברוחניות ובגשמיות. כך נהג במשך מספר ימים, עד שהגיע היום, שבו היה עליו לגלות מיהו הגנב שרושש את היהודי הזר מכספו.
באותו יום קם האברך בשעה מוקדמת ביותר, נקש על דלת ביתו של ה'יושב' הזקן, וכשפתח הלה את הדלת, השתומם למראה האורח שהקדים לבוא אליו בשעה לא רגילה זו… בזריזות ביקש ממנו האברך, אם יואיל בטובו להכניסו לביתו, כי דבר סתר לו אליו.
הזקן הכניסו, ואז נעל האברך את הדלת, נטל לכיסו את המפתח, ובד בבד פנה אל היהודי ה'יושב' ואמר: "הנה לפני כמה ימים התרחשה בעירנו גנבה, מיהודי אחד המתאכסן באכסניה מסוימת. הרבי פקד עלי לאתר את הגנב, ולהחזיר את הגנבה לבעליה. אי לכך באתי אליך עתה, מבקש אני ממך לאות הכרת הטוב, על ששימשתיך בימים האחרונים, שתאמר לי מיהו הגנב שעשה דבר עוול זה בלא בושה".
ה'יושב' הזקן השתומם מול דבריו הנועזים של האברך. פנה אליו ואמר לו: "וכי נטרפה דעתך עליך? מנין לי לדעת מי הגנב? לא נביא אנוכי, ולא שוטר העיר אנוכי, שאדע דבר וחצי דבר מיהו הגנב דמתא! ואם תשלום על שימושך הנך רוצה, נקבה שכרך עלי, ואתנה!".
אולם האברך שהאמין בגדולתו של ה'יושב', לא הרפה, אלא אמר בנחישות: "ידע נא מר, כי אינני פותח את דלת ביתו, כל עוד לא אדע מיהו הגנב, ואם אינו רוצה לגלות – לא יוכל כבודו לצאת לתפילה בבית המדרש".
כשראה ה'יושב', שהאברך מתכוון לדבריו ברצינות, הוכרח לגלות מקצת מגדולתו. נענה ואמר, שהוא מסכים לספר לו, אבל בתנאי כפול ומכופל, שלעולם לא יספר לשום בריה על השתלשלות הדברים.
האברך הסכים לתנאי זה, אך הבהיר, שאם הרבי ישאל אותו מנין ידע לאתר את הגנב, יספר לו דברים כהוויתם. וה'יושב' הסכים לכך.
מיד אמר הזקן: "דע לך כי, פלוני בן פלוני, הגר בשכונה זו וזו, הוא גנבא דמתא, ובביתו נמצא צרור הכסף בשלמותו!".
ואכן, תכף ומיד רץ האברך לבית יהודי זה, והלה – כשראה שנתפס בקלקלתו – הוכרח להודות על האמת, והשיב את הגנבה אשר גנב.
לאחר מכן נכנס האברך אל הקודש פנימה, וסיפר לפני הרבי את מעשהו עם ה'יושב' הזקן, שגילה לו את זהות הגנב. מיד שלח הרבי לקרוא ל'יושב' זה, ושאלו מנין ידע נסתרות, והשיבו ה'יושב' שלפני ימים מספר הזדמן לו לעמוד לפני חדר הרבי, במקום שבו עומדים המוני המבקשים להיכנס אל הקודש פנימה לעצה ולברכה, ואז צדה עינו את הגנב הלז, כשבידו קויטל שבו רשום שמו ושם אמו. כשהסתכל על הקויטל ראה בו, שיהודי זה שלח ידו בממון רעהו, ומכאן ידע שאליו הכוונה.
[בדרך אגב אנו רואים כאן דבר נפלא מאד, ומבינים מי היו אותם 'יושבים' בדורות הראשונים, שלא היו צדיקים מפורסמים שמחוללים פלאות וישועות לרבים, אבל 'ידעו' לקרוא על קויטל את עוונותיו של הכותב].
נענה הרבי מבעלזא ואמר: "דע לך, שבימי חורפי הייתי רואה על הנכנסים אלי את כל מעשיהם הטובים והרעים שעשו מעודם עד היום הזה, ולא רק בגלגול זה, אלא גם מה שעשו בגלגול הקודם. אבל בשנים המאוחרות יותר חשבתי לעצמי: הרי חז"ל הקדושים מעידים, שהשי"ת אינו מביט בעוונותיהם של ישראל (במדבר רבה כ, כ), ואנו מצווים מפי הגבורה: 'אחרי ה' אלקיכם תלכו… ובו תדבקון' (דברים יג, ה), ודרשו חכמים בספרי: 'וכי אפשר לדבקה בו? אלא הדבק במידותיו' וכו'.
"ואם כן, הרי מוטב שלא אראה עוד עוונותיהם של אישי ישראל, לכן התפללתי לפני הקב"ה וביקשתיו, שייקח ממני יכולת זו, לראות את חסרונותיהם של האנשים הבאים לפני, ומאז אינני רואה שום עוולה בפניהם של היהודים. זוהי, אפוא, הסיבה, שאנוכי לא ידעתי מיהו הגנב בלתי היום".
"ואהבת לרעך כמוך" – מעלה מיוחדת לישראל
כאשר מתרגלים לא לראות בחסרונות הזולת, קל יותר להרבות אהבת חינם בין אדם לחברו. עיקרה של עבודה זו כתובה בתורה (ויקרא יט, יח): "ואהבת לרעך כמוך".
מידה זו היא נחלתם הבלעדית של כלל ישראל, רק הם יכולים לעורר בליבם אהבה לאיש זר בלי סיבה ומטרה חומרית. ראיתי מאמר נפלא בספר 'דברי שאול' על התורה, מאת הגאון הנודע רבי יוסף שאול נתנזון זצ"ל, רבה של למברג, ובעל שו"ת 'שואל ומשיב', שמביא מה ששמע מהרה"ק ה'חידושי הרי"ם' זצ"ל, על הסיפור המובא בגמרא (שבת לא ע"א): "מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה, כשאני עומד על רגל אחת, דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גיריה, אמר לו: 'דעלך סני לחברך לא תעביד' – זו היא כל התורה כולה. ואידך פירושה הוא זיל גמור".
ושאל, למה דיבר הלל אל הנכרי בלשון שלילית: "מה דעלך סני" וכו' ולא אמר לו בלשון חיובית: "אהוב את חברך"?
ותרץ, שגוי אינו מסוגל להבין מושג כזה – לאהוב את הזולת בחינם ובלי מטרה מסויימת, אך הוא מסוגל להבין, שאין זה טוב ויפה, ואין זה מן המוסר, לצער את הזולת, כמו שאתה בעצמך אינך רוצה להצטער, ולכן הוכרח הלל הזקן לומר לו בלשון זו דיקא.
ברעיון קדוש זה יש מליצה ישרה ומתוקה על ראשי עם קודש, ישראל אהוביו של מקום ב"ה, להבחין ביקרתם ובמעלתם, בבחינת: "ראו מה בין בני לבין בן חמי" (ברכות ז ע"ב), שרק להם ציווה השי"ת בתורתו: "ואהבת לרעך כמוך", מפני שרק הם מסוגלים לתקוע בלבם אהבה וחיבה לזולתם, בלא שום מטרה וסיבה צדדית, אלא בשביל לקיים את מצוות הבורא יתברך.
לימוד זכות על נשים המעכבות את בעליהן…
זכיתי ללמד שלוש שנים בישיבה קטנה של בעלזא בתל אביב. היה שם יהודי קשיש, הרב רבי שמחה מונד זצ"ל, תלמיד חכם מופלג, צדיק וירא שמים, שנון ופיקח, בהיותו מעל גיל תשעים, ועד הרגע האחרון לחייו היה צלול בראשו, כשכל חייו היה חיוך על פניו. הוא היה מרבה להביא דברים בשם הרבי הקדוש רבי יששכר דב מבעלזא זצ"ל, וממנו שמעתי אמרה זו, שעשויה להציל בעלים רבים מכעס ומרוגז על נשותיהם, נשות החיל, בנות ישראל הקדושות:
רואים בכל בית, וכמדומני שיכולים להגיד בפה מלא: לא בתשעים ותשע פסיק תשע אחוז של הבתים, אלא במאה אחוז, ואין זו בושה, כל אחד מוזמן לעשות חשבון, ולראות אם המציאות הזו אינה קיימת גם בביתו:
קורה שהבעל מסכם עם אשתו: "היום בשעה תשע נצא לחתונה של השכן". השעה מגיעה, ובדיוק אז האשה מתעכבת, נוצרה בעיה, צריכים לחכות… תמיד יש לה תרוץ: שכחו לסכם עם הבייביסיטר, היא לא הספיקה להתארגן, צריך לסדר עוד משהו קטן בבית לפני היציאה…
בסדר. יוצאים בתשע ועשרים.
לבעל זה מציק כמובן, היא מבינה שכואב לו. אבל הבעל הוא צדיק: נושך שפתים ולא אומר דבר…
היא מקבלת על עצמה שבפעם הבאה בסיעתא דשמיא, כשיצטרכו לצאת מהבית – היא תשתדל להקפיד על הזמן.
והנה, הקב"ה עזר. כחלוף שבוע עליהם לצאת שוב מהבית, והפעם לשמחת בר מצוה של קרוב משפחה. לכתחילה הם מסכמים לא בתשע, כי אם בתשע וחצי, כשהכל 'בטוח' יהיה מוכן…
האם הפעם, אכן, הכל היה מוכן?
והתשובה ברורה וידועה: כשהגיעה השעה תשע וחצי. בדיוק התעוררה איזושהי בעיה… משהו לא מוכן… צריכים לחכות עוד עשר דקות…
שאל רבי יששכר דב מבעלזא זצ"ל: הרי חז"ל אומרים שנשים הן יותר פקחיות – במידה מסוימת – מאנשים. ניתנה להן בינה יתרה, ויש להן חכמת חיים רבה מאד. עד כדי כך ששלמה המלך אומר עליהן (משלי יד, א): "חכמות נשים בנתה ביתה". מדוע, אפוא, בכל פעם שצריכים לצאת מהבית, בא האיחור מצד 'אשת חיל' הצדקנית?
רבי יששכר דב בעלזער זצ"ל אמר, שזהו קומפלימנט עצום וקדוש לכל בת ישראל!
הנה, דוד המלך קובע בתהילים (מה, יד): "כל כבודה בת מלך פנימה". הכבוד השמור לכל בת ישראל, שכל אחת שמחה וגאה בו, הוא להיות בבית פנימה, ולא, חלילה וחס, להיות 'יצאנית' – לצאת בחוץ.
ומה נעשה, הרי היום כל אחד מוכרח לצאת החוצה: פעם לחתונה, ופעם לבר מצוה, פה ל'תנאים', ומשם בסיעתא דשמיא ל'שבע ברכות'. שה' יעזור שיהיו אלו רק אירועים של שמחות, אבל זוהי מציאות החיים: צריכים לצאת מהבית!
לכן, בכל פעם, שבת ישראל צריכה לצאת מהבית – 'מתעורר' עיכוב כל שהוא, שמשאיר אותה למשך זמן נוסף 'פנימה' בבית.
'יציאה מהבית' ו'בת ישראל' – הם תרתי דסתרי. משום כך נוצרים העיכובים. ושבח הוא להן, לבנות ישראל הקדושות והטהורות, שחדורה בהן הכמיהה להיות: "כל כבודה בת מלך פנימה".
אני מוכרח לומר לכם מורי ורבותי, עם חיוך על הפנים:
פעם ביקש ממני מרן הרב וואזנר זצ"ל שאדבר בכנס גדול שנערך לנשים. היה שם ציבור ענק של נשים, ורציתי להדגיש בעיקר את הנקודה של "כל כבודה בת מלך פנימה".
בתוך הדברים ציטטתי, בשם אומרו, את אמרתו זו של רבי שמחה'לה מונד זצ"ל, בשם הרב הקדוש רבי יששכר דב מבעלזא.
למחרת בבוקר קיבלתי טלפון מיהודי בהול שאמר לי: "רבי אהרן! אתה לא יודע מה עשית לי! הרסת לי את החיים! יש לי בעיות כה רבות בבית סביב העניין הזה. כל פעם שצריכים לצאת, ממש בכל פעם, אשתי מעכבת אותי… אתמול היא חזרה מהכנס בתרועת ניצחון ואמרה לי: 'אתה רואה? הרב טויסיג אמר שזה קומפלימנט לבת ישראל לעכב את בעלה'… מה יהיה עכשיו? כל פעם היא תתעכב יותר ויותר"…
אמרתי לו, ואני מדגיש זאת לכולם: לא התכוונתי לומר שזה קומפלימנט לבת ישראל לעכב את בעלה. התכוונתי בסך הכל לומר, שיש חלק קדוש בענין, שאם הבעלים ידעו אודותיו, זה עשוי להקל על מתחים וכעסים השכיחים בשעות אלו של יציאה…
('מתוך 'כבודם של ישראל)