מה קורה כשרומסים אחד את השני
הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
בן ישיבה מיוחד במינו, מתמיד גדול, למדן נפלא, ירא שמים ובעל מידות תרומיות, עדין ואציל הנפש, באמת כליל המעלות, למד בישיבת 'כנסת יחזקאל' באלעד, השוכנת מול ביתי. באמצע השבוע שלפני ל"ג בעומר רכש הוא כרטיס נסיעה למירון, להילולת הרשב"י. כעבור יום נמלך בדעתו ומכר את הכרטיס. למרות שהוא תושב צפת ונוסע הרבה לרבי שמעון, היה חבל לו לעזוב את הגמרא הקדושה ולנסוע גם השנה מאלעד ועד מירון.
חלף יום נוסף, הכמיהה לציון הרשב"י שוב קיננה בו והוא שב ורכש כרטיס למירון במתנ"ס העירוני. כעבור כמה שעות החליט שלא, הוא נשאר ללמוד. מכר שוב את הכרטיס וקבע חברותא ללימוד מעמיק, כדרכו בקודש, לליל ל"ג בעומר.
התיישבו השניים ללמוד. הם למדו ולמדו ולפתע סגר הבחור את הגמרא ואמר: "אני מרגיש שאני חייב לנסוע לר' שמעון"….
אירגן בחופזה כרטיס נסיעה לעצמו, עלה על האוטובוס מירונה, התפלל ברגשה בציון הקדוש ושמח בשמחתו של רשב"י זיע"א בהדלקה של 'תולדות אהרן'. שם הוא מצא את מותו, עלה בסערה השמיימה.
זהו סיפורו של בן העליה שלמה זלמן ליבוביץ זצ"ל. בן עליה צעיר, מופלג באמת בכל מ"ח קנייני תורה, מתמיד, מוכשר, למדן, צדיק ובעל מידות נאצלות. הקב"ה ית"ש, אבינו האב הרחמן, נטלו בציצית ראשו, כמעט בכח, היישר אל מקום פטירתו. בדיוק נמרץ כפי שכולם מצטטים בשבוע נורא זה את דברי רבי ירוחם זצוק"ל, כשבנהר הסמוך למיר שבאירופה, נפלה עגלת נוסעים מהגשר אל תוך הנהר וכל נוסעיו טבעו למוות. המשגיח רבי ירוחם אמר בשיחתו לתלמידי הישיבה כי במבט של אמונה לא אומרים שכל מי שהיה בעגלה טבע, אלא שאסף הקב"ה שבעה אנשים שנגזר עליהם למות בטביעה והביאם לעגלת נוסעים אחת, הכל בגזירת עליון מחושבת ומדוקדקת, ברחמים וחסדים גדולים העטופים בהנהגת דין, אימה וכאב אין אונים.
זהו לא מדור אישי, כמובן. אך כפי שאני הכרתי את הבחור הנדיר, פנינה שאין כמותה, שלמה זלמן ליבוביץ ז"ל, ואת בן העליה המיוחד יעקב סטרקובסקי ז"ל, שלמד בשעתו בכיתתו של בני יבלחט"א, כך בוודאי כולנו קרובים וכואבים, גם על עשרות ההרוגים באופן כללי, ובפרט, מטבע רגשות האדם, על כל אותם אלו שהכרנו בהיכרות אישית מתוך החללים.
הבה"ח יעקב סטרקובסקי ז"ל עבר מסכת חיים לא פשוטה בכלל, וכבר בגיל כה צעיר רשם לעצמו בפנקסו האישי, ששומה עליו להתמקד בדבר אחד, ב"שיויתי ה' לנגדי תמיד". למרות כל מכסת הייסורים שעבר, בנה את עולמו כבן עליה נפלא, והנה בשעה שחבריו לכתה באים בקשרי אירוסין בזה אחר זה. האם מישהו יכול להכיל כאב ואובדן שכזה?
***
הקב"ה ברא אותנו בני אדם, ברי דעת. עצם יצירת האדם, בצלם אלוקים, מביאה אותנו לחשוב, לנסות להבין כל דבר. מעצם היותינו בני אדם אנו תוהים: מדוע? על מה עשה השי"ת ככה? מדוע דווקא הם ולא אחרים נבחרו כדי לעורר אותנו?
לחשוב ולהתבונן- זה דבר טוב. אך מגיע הרגע בו אנו צריכים לעצור.
"אדם ובהמה תושיע ה': אלו בני אדם שערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה" (חולין ה, ב). — "אף על פי שאדם אנחנו נמשכנו אחריך כבהמה" (ויק"ר כז א).
נכון, כולנו 'ערומים בדעת'. מוטל עלינו לחקור ולדרוש, לנסות ולהבין. אך כשאנו לא מבינים חשבונות שמים, אנו מיישרים מבט ו'משימים עצמנו כבהמה'. זהו רצון ה' יתברך, זהו!! אנו מאמינים באמונה שלמה ש'דרך הטוב להטיב'. אנו יודעים שכל מה שהשם עושה- הכל לטובה. אנחנו לא מרגישים את מתיקות הטוב? עוד נרגיש, עוד נכיר, ובינתיים נקבל דין שמים באהבה גמורה.
"וראית את אחורי ופני לא יראו". מסבירים המפרשים בדרך רמז: "וראית את אחורי" רק לאחר מעשה, כשתתבונן אחורה, במבט מפוכח בזמן בו הקב"ה יראה לפנינו את התמונה הכוללת, תראה את הטובה בהנהגת השי"ת איתך, אבל "ופני לא יראו", כשהינך עדיין עומד לפני, לפני השלמת התמונה המושלמת, לא תראה את ההטבה שבדבר, כי יראה לך רק רע, ולא תבין עדיין את הטובה שתצמח לך בזה.
הגרב"צ פלמן זצ"ל אמר כי הנהגת ה' בעולם דומה היא לפעמים לעבודת גובלן יפיפיה, ריקמה צפופה ומיוחדת. מצדה האחד אנו רואים תמונה מרהיבה עם נוף יפה, דשא ופרחים, בתים ובעלי חיים, אך אם נהפוך את הגובלן היפה, נגלה מערבולת של חוטים סבוכים, קשרים עבותים וסבוכים, מבולבלים.
כולנו מבינים שלולי הקשרים ומערבולת החוטים המסובכים הללו, לא הייתה תמונת הרקמה יוצאת כה יפה ומשובבת לב בצידה העליון.
אילולי הנסיונות והקשיים שיש לכל אחד באשר הוא, לולי הקשרים והקשיים, לא היינו מגיעים לתוצר הסופי, לתמונה היפה והמושלמת. כך עלינו להסתכל על החיים בצורה הנכונה ולדעת שהכל לטובה, גם אם עכשיו לעת עתה לא נראה הדבר כך בעינינו, עלינו להמתין בסבלנות לרגע המיוחל, בו התמונה כבר תושלם ותתבהר.
רק אז נבין ונרגיש ונבין מה תפקידו של כל 'קשר סבוך' בחיינו, מדוע הוצרכנו להתפתל, לסבול, לכאוב, לחוות אובדן. או אז נראה את התמונה הכוללת, כיצד לכל חוט ומאורע ישנו תפקיד משמעותי. איך הכל נארג באריגת מופת, מה הוביל למה ומדוע. אך לשם כך נמשיך לארוג ולרקום את יצירת המופת הפרטית שלנו, לשמה הגענו לעולם. נתבונן מצד אחד כ'ערומים בדעת', אך כשצריך, 'נשים עצמנו כבהמה'. נבין, באמת ובתמים, שמפקח הבנייה הגדול מכולם יודע אל נכון מה תפקידו של כל בורג, חתיכת עץ או אריח, בכל מערכת הבנייה האדירה הזאת. אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה.
***
עולם שלם עסוק בכל נימי נפשו בשאלת המחדל והכשל, מי אשם וכמה, את מי ניתן להאשים, מי מואיל בטובו לקחת אחריות ומי התחמק (באלגנטיות או בגסות- רוח) מלקיחת אחריות.
עולם שלם טרוד בימים טרופים אלה בשאלה איזו ועדת בדיקה תוקם לחקר מאורעות האימה, שליוו אותנו, ועוד ילוו אותנו, החל מליל ל"ג בעומר. האם ועדת בדיקה או ועדת חקירה, ועדה ממלכתית או ועדה משטרתית, בדיקה פנימית של מח"ש או בדיקה חיצונית.
עולם שלם מחפש אשמים, ואילו אנחנו -למרות שגם אנו רוצים ודורשים בכל לב שכל הליקויים החמורים יתוקנו והמחדלים לא ישובו על עצמם חלילה- עסוקים בדברים אחרים.
— אנו עסוקים בחשבון נפשנו.
אי אפשר שלא לחוש את ההבדל התהומי הפעור בינינו.
דווקא הציבור שלנו, הציבור שנפגע מהמחדלים והקיז דם, כפשוטו, טרוד כעת ראשו ורובו בתיקון המעשים והמידות והרבה פחות בשאלות של 'מי אשם'. ברור שצריך לתקן את הטעון תיקון. אין ספק שמה שהיה- הוא לא מה שאמור להיות. אך אנחנו הרי יודעים ש"לא הנחש ממית אלא החטא ממית". הקב"ה, לא השוטרים שחסמו את יציאת ה'ההדלקה', דיבר אלינו. הקב"ה, אבינו האב הרחמן, קורא אלינו, זועק, דופק בחוזקה ומעורר אותנו: שובו בנים שובבים.
במה להתחזק?
לב יודע מרת נפשו. אך כולנו יודעים שביום זה פסקה המגפה מתלמידי רבי עקיבא, שנפטרו על "שלא נהגו כבוד זה בזה", ובחז"ל ישנה גירסא נוספת (ראו מגן אבות להרשב"ץ אבות פ"א, ועוד): "וכולם מתו מפני שהיתה עינם צרה זה לזה".
לכבד. לפרגן. לא להרגיש שצר ודחוק לנו כשלשני טוב. לא לרמוס איש את רעהו. כי מהשמים הראו לנו כמה עצוב יכול להיות כשרומסים אחד את השני.
