יום רביעי בלילה, שלושה ימים לליל הסדר. הלכתי למרכז המסחרי וסוף סוף מצאתי נעליים כלבבי. מסרתי את כרטיס האשראי לתשלום מאה וחמישים שקלים, אך משום מה המסוף לא נתן אישור. ניסיתי שוב ושוב אך ללא הועיל.
בלית ברירה התקשרתי לאבא שלי וביקשתי ממנו אם הוא יכול לשלם עבורי בכרטיס שלו עד שאברר מה קרה לכרטיס, שהרי אני יודעת בברור שיש כיסוי בבנק. אבא הסכים בשמחה ומסר את פרטי האשראי שלו, אלא שגם הכרטיס שלו לא עבר.
הבנתי שככל הנראה יש להם בעיה במסוף שלהם, אבל אם אשאיר את הנעליים בחנות ואלך הביתה ואשוב עם מזומן, כנראה הנעליים כבר ימכרו, וזה היה הזוג האחרון.
נשאתי תפילה לה', שהרי עד שמצאתי נעליים, ועכשיו בזבוז הזמן היקר מפז של ערב חג, ללכת הביתה ולשוב חזרה עם מזומן.
עודי מתפללת, ושכנתי שגרה דלת ממול דלתי פנתה אלי ושאלה: "את קונה כאן עכשיו? פשוט יש לי זיכוי של 140 ₪, ואם לא אכפת לך אשמח שתשתמשי בזה ותתני לי את המזומן".
לא האמנתי למשמע אוזניי, שאלתי אם יש לה עוד עשרה שקלים ובשובי לבית אתן לה את המאה וחמישים שקלים במזומן. שילמתי על הנעליים בכזו שמחה והודיה, שכן לא חלמתי על ישועה כזו טובה ומהירה.
(טיב הקהילה)