"האמת היא, שצריכים להבין בעיקר הענין, מה היה הצורך להיות 'יציאת' בני ישראל מארץ מצרים, ושירדפו מצרים אחריהם ולקרוע להם הים, הלא ע״י הניסים שעשה הקב״ה במצרים, כבר באו ישראל להכרת האמונה השלימה בהקב״ה, וידעו כי אני ה׳, ומה ניתווסף יותר בקריעת ים סוף?"
"ויאמינו בד' ובמשה עבדו"
בספר 'אמרות טהורות' על חודש ניסן – דברות ושיחות קודש מאת כ"ק אדמו"ר מראחמיסטריווקא-ארה"ב שליט"א, כתב: "הנה תכלית ענין קריעת ים סוף היתה, כדי להביא את בני ישראל לידי אמונה שלימה בהקב״ה, כמו שאמר הכתוב (שמות י"ד, ל"א) 'ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו', שבני ישראל השיגו בעת ההיא האמונה השלימה בהקב״ה, וכח זה נקבע ביום שביעי של פסח מדי שנה בשנה עד סוף כל הדורות, ׳דער טאג איז מסוגל צו אמונה'".
הנה האמת היא שבני ישראל כבר באו לאמונה לפני זה, בעוד שהיו בארץ מצרים, כאשר ראו את הניסים והנפלאות שעשה הקב״ה בעשר מכות, וא״כ למה נאמר כאן 'ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו', דמשמע מזה שרק עכשיו באו לאמונה. אכן האמת היא, שצריכים להבין בעיקר הענין, מה היה הצורך להיות 'יציאת' בני ישראל מארץ מצרים, ושירדפו מצרים אחריהם ולקרוע להם הים, הלא ע״י הניסים שעשה הקב״ה במצרים, כבר באו ישראל להכרת האמונה השלימה בהקב״ה, וידעו כי אני ה׳, ומה ניתווסף יותר בקריעת ים סוף?
אכן הענין הוא, כי אע״פ שכבר השיגו ישראל האמונה ודעת את ה׳ בארץ מצרים, אעפי״כ לא היה יכול להיות להכרה ההיא קיום לעד ולנצח, מפאת גודל הטומאה השורה בארץ מצרים, שהרי אף פרעה בעצמו, כאשר ראה את האותות והמופתים החזקים, הוכרח לבוא לידי אמונה, אלא שזו היתה אמונה רק לפי שעה בלבד, ולא התקיימה אצלו על זמן רב, וכמו שאנו רואים בכל מכה ומכה, שבא להכרת האמונה וביקש העתירו אל ה׳, אולם מיד כאשר היתה הרווחה חזר מדבריו, ולא שלח את בני ישראל ממצרים, כל זה היה היות שפרעה הי׳ שקוע כל כך בתוך כוחות הטומאה רח״ל, והוא היה עצם הטומאה, על כן לא היתה האמונה יכולה להתקיים אצלו.
וזה הוא הענין שהוצרך להיות 'יציאת מצרים', כי כל זמן שהיו בני ישראל בתוך ארץ מצרים, לא היתה האמונה יכולה להתקיים אצלם לעד ולעולם, לזה הוצרך להיות דייקא באופן זה, שאחרי כל הניסים שעשה הקב״ה במצרים, יצאו בני ישראל מארץ מצרים, וירדפו מצרים אחריהם ואז קרע לפניהם הים, הנה על ידי כן באו בני ישראל להכרה השלימה באמונה בהשי״ת, כיון שכבר התרחקו והתנתקו מטומאת מצרים, ועל ידי כן יכולים היו להשריש בנפשם האמונה השלימה והבהירה, באופן שתתקיים לעד ולנצח.
ועל דרך זה היה כ״ק מו״ח זצוק״ל (ה"ה כ"ק הרה"ק מסקווירא זי"ע) רגיל לומר בשם ה"תפארת עוזיאל" (בשלח, ד״ה ויהי בשלח), לפרש מאמר הכתוב (שמות י"ד, ל'): "ויושע ה׳ ביום ההוא את ישראל מיד מצרים", שהכוונה היא כך, כי כל זמן שבני ישראל היו יושבים בתוך ארץ מצרים לא הי׳ להם האמונה השלימה והבהירה כפי הראוי, מפאת שהיו שקועים בתוך טומאת מצרים, שזה מנגד לאמונה, ולזה אמר הכתוב (שמות י"ג, י"ז): "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו׳ פן ינחם העם בראותם מלחמה", ר״ל כיון שלא עברו כי אם ימים מועטים מאז שהיו במצרים, שקועים בטומאת מצרים רח״ל, על כן לא היו מסוגלים עדיין לקלוט הכרת האמונה על האופן הראוי, ולפיכך יש לחוש, שכאשר תארע מלחמה אז ינחם העם, מפאת חסרון האמונה, ולא יוכלו לעמוד באמונתם בעת צרה.
על כן אחרי שיצאו ממצרים ובאו בני ישראל אל שפת הים, אז נעשה להם הנס הגדול של קריעת ים סוף, ובעת ההיא כבר היו מסוגלים להשריש בנפשם האמונה השלימה באמת, כיון שכבר יצאו מארץ מצרים, וכבר פרשו מטומאת מצרים, ועל ידי זה התקרבו יותר למידת הקדושה, הנה על כן היו מסוגלים להשיג עכשיו ההכרה האמיתית והשלימה ביסודי האמונה ובטחון, באופן שתוכל להישאר קשורה עמהם בפנימיות לבם ונפשם לעד ולעולם, כיתד בל תמוט.
וזהו פירוש הכתוב: "ויושע ה׳ ביום ההוא את ישראל", שביום ההוא הי׳ ישועת ישראל בשלימות הראויה, היינו שנגאלו ויצאו לחירות אמיתית מטומאת מצרים. ולזה אמר הכתוב "וירא ישראל את מצרים מת", היינו שעכשיו באו להכרה עד כמה התעצם והפליג כח הטומאה במצרים, עד שהשיגו לראות בעיניהם שהמצרים הינם בבחינת 'מת', היינו ע״ד אמרם ז"ל (ברכות י"ח:) הרשעים בחייהם קרויים מתים, הנה בעת ההיא הבינו עד כמה טוב להם לבחור לעצמם דרך הקדושה, ועל כן התקרבו לאמונה השלימה בהקב״ה. עכ"ד.
***
פעם אמר הרה"ק מרן בעל 'אמרי חיים' זי"ע דבעת שהי' ילד קטן, שמע איך שאביו הקדוש מרן ה'אהבת ישראל' זי"ע אומר, שחיפש שפה שבה שייך לדבר רק דברים שבקדושה, וב"ה שמצא את 'לשון הקודש', ושאל אותו ה'אמרי חיים' בפליאה: וכי בלשון הקודש אי אפשר לדבר לשון הרע, שקר ורכילות?! ענה לו אביו: "אם מדברים דברי איסור, זה כבר לא 'לשון הקודש!'"…
וראה ב'מאור ושמש' (רמזי פסח) שכתב: כשהאדם שומר פיו ולשונו, דהיינו ששומר את עצמו שלא יפגום ברית הלשון במאכלות אסורות, וגם שלא ידבר שקרים ולשון הרע וליצנות ודומיהן – אז פיו ולשונו הם בקדושה, ואינם תחת הסטרא אחרא, שאין אחיזת החיצונים בחמשה מוצאות פיו, ואז אף אם ידבר בשארי לשונות – דיבוריו הם בכלל לשון הקודש – שעיקר לשון הקודש ביאורו, שלשונו אשר בפיו שקשורים בה הכ"ב אותיות, היא קדושה, על ידי ששומרה מכל דברים הפוגמים ברית הלשון.
ובזה מבואר מה שאחז"ל (ויק"ר ל"ב, ה') דנגאלו ממצרים בזכות שלא שינו את לשונם, שעיקר השתנות הלשון הוא מפאת הדיבורים, שאם האדם שומר עצמו מדיבורים אסורים, אז אף אם ידבר בכל הלשונות כולן, עדיין לשונו הוא לשון הקודש, וח"ו כשפוגם פיו בשקרים וליצנות ודומיהן – אף כשמדבר בלשון הקודש אין זה לשון הקודש כנזכר, שאין לשונו קדושה.
והנה במסכת סוכה (דף מ"ב ע"א) איתא: "קטן היודע לדבר אביו לומדו תורה וק"ש וכו'". ובמרדכי סוף פרק לולב הגזול (רמז תשס"ג) כתב: "בספרי (דברים מ"ו, י"ט) תני, 'לדבר בם' (דברים י"א, י"ט) – מכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה, ואם אין מדבר עמו בלשון קודש ואינו מלמדו תורה, ראוי לו כאילו קוברו, שנאמר 'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם', אם למדתם אותם את בניכם – למען ירבו ימיכם וימי בניכם, ואם לאו – למען יקצרו ימיכם, שכך דברי תורה נדרשים מכלל הן לאו ומכלל לאו הן" (והובאו הדברים ברש"י שם).
וכן איתא בירושלמי (מס' סוכה פ"ג, הלכה י"ב): "יודע לדבר – אביו מלמדו לשון תורה". וכתב בקרבן העדה שם: 'היינו לשון הקודש'. ובירושלמי (מס' שבת פ"א, ה"ג) איתא: 'המדבר בלשה"ק מובטח לו שהוא בן עוה"ב'. ובתוספתא מס' חגיגה (פ"א, ה"ג) איתא: 'יודע לדבר – אביו מלמדו שמע ותורה ולשון קודש, ואם לאו ראוי לו שלא בא לעולם'. [אלא שנחלקו האחרונים אם הענין של לימוד בלשון הקודש שייך גם בזמננו – עי' בהגהות חתם סופר (או"ח סי' פ"ה, על מג"א סק"ב), תורה תמימה (דברים י"א, י"ט אות נ"ב), שו"ת מקדשי השם (סי' ע"ו), ספר 'ויואל משה' (מאמר לשה"ק סי' כ"א), שו"ת משנה הלכות (חלק ט' סי' ר"ד) ועוד ואכמ"ל.]
ומבואר בספה"ק, דאם מקדש לשונו ומדבר רק דיבורים קדושים, ושומר את התינוק שלא ידבר ניבול פה ח"ו, אז אפילו שמדבר בכל הלשונות, נקרא "לשון הקודש"…
**
נכדו של הגאון רבי משה ניישלאס זצ"ל, אב"ד שיכון סקווירא, סיפר סיפור נפלא: פעם אחת ביו"ט פסח נכנס אצל זקנו יהודי אחד, ונפשו בשאלתו, היות שנפל ברעט [קורת עץ] לתוך החבית של המים שהכין לפסח, על כן הוא רוצה לדעת מה הדין. רבי משה התפלא, שלכאורה אינו רואה שום שאלה כאן, אבל מפני כבוד האיש לא אמר כלום, רק אמר לו שאין בזה שום שאלה והכל בסדר.
לאחר זמן, חשב רבי משה לעצמו, שזה דבר זר שיבואו לשאול אותו כזו שאלה פשוטה, ולכן הפך שוב בדעתו, עד שלפתע כבר הבין מה שקרה אצלו – היהודי היה מדבר ב'ליטווישע אידיש' – ו'לחם' הם אומרים 'בּרֵייט', כמו שאומרים על קורה "בּרֵעט" – והיהודי בא לשאול שנפל לתוך החבית מים 'לחם' בפסח, והיה 'כבוש' בתוך המים, והוא שואל מה הדין! – ואכן שאלה גדולה היא בפוסקים אם נחמצו המים מחמת 'חמץ בפסח'.
הגאון רבי משה לא ידע מה עושים, שכן היהודי ישתמש שוב עם המים בפסח לכל ימות החג, ולכאורה זה חמץ גמור, ואין הוא יודע מי הוא היהודי הזה. רבי משה לא איבד עשתונותיו – והוא לקח ספר תהלים בידו, והתחיל לשפוך שיח לבורא כל עולמים, שלא יצא שום מכשול מתחת ידיו.
לאחר שסיים להתפלל, לקח רבי משה את הטלפון, והקיש איזה מספר טלפון בלי להסתכל, ושאל את היהודי אולי הוא בא לשאול אותו אודות הברעט שנפל להמים, והיהודי אמר לו שאכן הוא בא לשאול, ואמר רבי משה, שזה שאלה של 'חמץ בפסח', ושיבוא שוב אצלו, כי הוא רוצה לברר הפרטים, וכך ניצל היהודי ממכשול, על ידי שהיתה לו לרבי משה סייעתא דשמיא עצומה.
(מתוך 'נועם שיח'- מכון אפריון לשלמה)
