"וכל חכם לב בכם" (ל"ה י')
הרב יעקב הייזלר
אנו מביאים בזה פרק מיוחד, ובו עובדות והנהגות של שר התורה ועמוד ההוראה, מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל המעידות על היותו איש ההלכה וההוראה, עוד משנות נעוריו ועד לשנות זקנה ושיבה, כאשר כל כולו היה דבוק בהלכה אשר מבלעדיה אין לזוז שום צעד בחיים.
ואכן מאז עמדו על דעתו, תירגם רבינו כל עובדה שנתקל בה, בשבתו בביתו ובלכתו בדרך, לשפת ההלכה. כאשר נתחדשו בעולם מכשירים טכנולוגיים – מבטו עליהם היה מבט הלכתי גרידא!
בוצין בוצין מקטפיה ידיע
עודו ילד רך-שנים, חזר רבינו מבית תלמודו ב'עץ חיים'. אותו יום למד לראשונה את המשנה הראשונה במסכת בבא קמא "ארבעה אבות נזיקין, השור והבור והמבעה וההבער". מלמד הדרדקי הסביר לחניכיו: 'השור' – היינו שכאשר השור נוגח, על בעל השור לשלם את ההיזק.
בדרכו הביתה, הילד הצעיר כנראה חיפש את השור הנגחן. שוורים לא היו ב'שערי חסד', אולם תרנגולים היו גם היו. ובעוד הוא חושב על השור שנגח, נפל מבטו אל התרנגולים שבאחת החצרות. מי שראה את הנער הצעיר מביט על התרנגולים, לא יכול היה להעלות על דעתו מה עובר במחשבתו ברגעים אלו.
אפס, מיד בשובו הביתה פנה לאביו הגרחי"ל זצ"ל בשאלה: "האם גם התרנגול דינו כשור להתחייב על נזקיו?". האב השיב לו, והוסיף: "מובטחני בך, שתהא מורה הוראה בישראל!".
אותו ילד רך, שראה את התרנגולים ונזכר בקרני השור שנגח, הוא אותו עמוד הוראה, רבינו בעל ה'מנחת שלמה', אשר עיניו, לבו ומוחו היו תמיד עירניים, למצוא בכל אחת מהוויות העולם את המבט ההלכתי. הוא גילה את הבעיה, ובד בבד גם את פתרונה.
בכל שהתבונן, ראה רבינו את ההלכה. הוא עצמו סיפר, שבצעירותו, כשהיה עובר בשער יפו בירושלים, ראה אנשים יושבים בבית קפה, כאשר לצד ספל הקפה החריף היתה ליד כל אחד כוס מים. היה רבינו בטוח, שהם עושים כן כדי לצאת מספק ברכה אחרונה, משום שנחלקו האחרונים, אם מברכין ברכה אחרונה בשתיית דבר חם בהפסקות, ולכן מניחים כוס מים קרים לידם, כדי שישתו אותם אחר כך בבת אחת. לא עלתה בדעתו של רבינו, סיבה אחרת לנוהגם זה…
שוב היה מעשה, וראה ילד משחק בדבק שרף היוצא מן העץ, ועשה כמין חוטים. מיד ניקרה במוחו השאלה, האם מותר לקרוע חוטים אלו בשבת? והוכיח, שאין בזה משום 'קורע' ממה שכתב ה'חיי אדם' שמותר לשים קורי עכביש על פצע…
לשטוף כלים בשבת
סיפר חתנו של רבינו, הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג זצוק"ל, כי לאחר אירוסיו, כשהתארח בביתו בשבת, נשא ונתן עמו בהלכות שבת, וזוכר שאמר לו על דבר שכל אחד עושה ואין איש שם על לב, כגון ששאל לכאורה איך מותר לשטוף כלים בשבת, כשצריך לסעודה אחרת, ומדוע לא נאמר שאסור מדין בורר?
עוד סיפר חדב"נ הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג, שבתקופת נישואיו שאלו רבינו לשעה שמסיימים את עריכת 'הסדר' אצל אביו. במבט ראשון, היתה נראית שאלה זו כשאלת נימוס גרידא, הנהוגה אצל רבים. אולם תוך כדי הדברים התברר, שכל מגמתו של רבינו לא היתה, אלא כדי לחקור ולדרוש, האם רק בביתו הוא מאריכים ומשתהים יותר מכדי שיעור עיכול, בין כוס ראשון לכוס שני מבלי לברך ברכה אחרונה, או שגם בשאר בתי ישראל, נהוג כך.
בנייני התאומים
כשאחד מקרובי משפחתו שב מאמריקה, שאלו רבינו אם ביקר ב'בנייני התאומים' שבמנהטן (כאשר עדיין עמדו על תילם). כאשר הלה השתאה על התעניינותו של רבינו, אמר לו: "הינך יודע שבבנין הזה שייך לפי כמה פוסקים, היכי תימצי, ששני תינוקות יוולדו באותה שעה בדיוק, ואולם זמן הברית של שניהם יהי' במועד שונה: כאשר אחד נולד במרום הבנין, שם יש עוד אור יום, והשני נולד למטה, שם חושך כבר כיסה ארץ"…
הראשון שהחל לפתור השאלות החדשות
רבינו היה הראשון שהחל בפתרון השאלות שהתחדשו בזמננו, ע"י בירור וליבון לעומק ולרוחב בכל הפרטים, הן בפרטי המציאות היטב-היטב, וגם בהסתכלות חודרת ומעמיקה לקבוע סוגיות הגמ' המשתייכות לנידון, וכמו בכל בירורי הלכה בבירור הדק היטב, כל פרט בעומק הסוגיא ובפרטי המציאות גם יחד.
החוש למצוא את ההיבט ההלכתי בכל דבר ודבר, כנודע, היה מפותח אצל רבינו, באופן מופלא ונעלה עד לאחת.
פעם, בשעת עוברו על מספר מילים בספר 'שמירת הלשון', מילים שאינן כלל מגוף הספר, אלא רשומות בסופו, בהן מודה ה'חפץ חיים' לאלו שהלווהו כסף להוצאת הספר, שמח רבינו שמחה גדולה מאד.
משפט שולי, כמעט טכני, שעין רגילה לא מייחסת לו חשיבות, הפך אצל רבינו ללימוד גדול. ללימוד הלכה חשובה, שלא נידונה בספרי הפוסקים:
הנה, מאז ומקדם נקט רבינו לדבר פשוט, שהמלווה את חברו, אף שאין הלווה רשאי להקדים למלווה באמירת שלום, באם לא היה רגיל לזה לפני ההלוואה, משום 'ריבית דברים', זהו מפני שאמירת 'שלום' היא ברכה, וכן מטעם זה אסור ללווה לומר למלווה "תזכו למצוות", אבל אמירת 'תודה', אין בכך משום ריבית דברים, משום שבוודאי שאסור ללווה להיות כופר בטובה שעשה לו המלווה, ואמירת 'תודה' – אין זה אלא כהכרת טובה שהלווה חייב בה בוודאי. תוך קריאת שורה שולית זו שכתב ה'חפץ חיים', מצא רבינו, שלכאורה, יש כאן סיוע וראיה לשיטתו. אחרת לא היה כותב ה'חפץ חיים' תודה למלווים…
עסק שלם עשה רבינו משורה זו, אלא, שטרם החליט אם הדברים מהווים כראיה וחיזוק לשיטתו, טרח לברר אצל יודעי דבר, מה התכוון ה'חפץ חיים' והיאך היתה צורה ההלוואה.
ואמנם למעשה, אחר הבירור העלה שאין כל ראיה מכאן. הוא גילה, כי החפץ חיים התחייב להחזיר את ההלוואה מכספי מכירת הספרים, כך שאילו לא היה החפץ חיים מצליח למכור את ספריו, לא היה נשאר בעל חוב. נמצא שלא השתעבד להחזיר החוב, ואם כן אין בו איסור זה, ושוב אין מכאן ראיה.
היכן, מתי וכיצד חישב רבינו שיעור של "יד סולדת בו"?
פעמים הפתיע רבינו את סביבתו בתפיסתו המהירה, לראות בכל ענין את הנפקא מינה ואת ההשלכה ההלכתית.
אירע, שבדרך הברקה קפץ ממקומו, והצביע בהתפעלות על נפקא מינה למעשה, שהתעוררה תוך כדי שיחה על אחת מהויות העולם. ומעשה שהיה כך היה: ישב לו רבינו בביתו של הגאון רבי זליג ראובן בענגיס זצ"ל, גאב"ד ירושלים, ושוחח עמו בדברי תורה.
באמצע נכנס לבית ד"ר וולך ז"ל, והפסיקם בשאלה מעניינת: "היות ואני מגדל בחצרי 'בכור', ועלה לו החום ונחוץ להקיז לו דם, בכדי לדעת באיזה דרך לרפאותו, האם מותר להקיז דם בכור לצורך רפואתו?"
מששמע רבינו את השאלה, פנה לד"ר וולך בהתעניינות: "מה זאת אומרת יש לו חום? מה היא דרגת החום?". ד"ר וולך השיבו במדוייק. רבינו, המוטרד כאן ממשהו צדדי, ממשיך בשאלה: "ואיך במצב רגיל, מה דרגת ומידת החום שלו?", שוב השיבו ד"ר וולך במדוייק.
קפץ רבינו מתוך התפעלות של שמחה, ופנה להרב בענגיס: "הנה לפנינו דרך לחישוב שיעור יד סולדת בו", והמשיך לחשב את השיעור על פי האמור בגמרא: "בית השחיטה, צונן הוא"…
כאן, בביתו של בעל ה'לפלגות ראובן', בעקבות שאלת הבכור של ד"ר וולך, קרם עור וגידים פסקו הידוע בעניין שיעור 'יד סולדת בו', בין הפסקים המפורסמים ביותר של רבינו, אותו פסק שהועתק בעשרות ספרי הלכה, ומפורסם בשמו בכל תפוצות ישראל, שעד 45 מעלות צלזיוס, אין לחוש שמא הוא 'יד סולדת'.
חינוך התלמידים
וכך חינך גם את תלמידיו אחריו. זימנא חדא, עם כניסת רבינו אל השיעור היומי, הבחין באחד מן התלמידים, שיש לו משקפיים אשר הצבע של עדשותיהם מתכהה מאור השמש בחוץ, וכשנכנסים עמם בפנים הבית, הוא מתבהר אט אט.
רבינו פנה אל התלמיד ושאלו, אם מותר להרכיב משקפיים אלו בשבת. התלמיד הופתע משאלת רבינו, ואף חשש שמא נכשל… מיד הניח רבינו דעתו, אך גם הוכיחו: "איני אומר שהדבר אסור, אולם למה לא חשבת על זה כאשר רכשת את המשקפיים?!"…
שמעתתא אליבא דהלכתא
עד היכן הגיע כוחו של רבינו לאסוקי הלכתא מן השמעתתא, תלמד העובדא הבאה:
היה זה לפני שנים רבות. בתקופה בה מכרו עדיין את הסוכר והמלח מתוך שקים. אירע פעם שהחנווני טעה, ובמקום לשים ללקוחות מהשק של הסוכר, שם להם מהשק של המלח. וכך, במקום לבזוק בתבשילים סוכר, בזקו מלח.
כאשר התגלה הענין, היה ברור שהחנווני חייב לשלם את ההפרש שבין הסוכר למלח. אבל השאלה היתה, האם החנווני חייב לשלם גם את נזק הפסד המאכלים שלא ראויים היו לאכילה?
רבינו פסק שמדין 'בור המתגלגל', החנווני חייב לשלם את הנזקים שנגרמו (אמנם, ישנם כאלו שטוענים, שרבינו לא אמר בדיוק כך, אלא אמר שיש צד לחייב את החנווני מדין בור המתגלגל, משום שיש לדון האם יש לחייב מדין בור המתגלגל כהאי גוונא). אולם, עצם הרעיון, לדעת ש'בור המתגלגל 'אינו מושג רק ב'בבא קמא', אלא צריך לראות כיצד ליישמו בחיי המעשה.
כל הליכותיו – הלכה
אחת העובדות הידועות על רבינו, המלמדות עד כמה כל ניע מתנועותיו היה שקול ומחושב על פי הלכה, היתה, כאשר הוזמן לביקור במעונו של הגאון רבי יהושע משה אהרונסון זצ"ל, וכך היה המעשה:
בשהותו בעמנואל, הוזמן רבינו לבקר בביתו של הרב אהרונסון זצ"ל (אשר באותם הימים התגורר בעמנואל). והנה, כאשר דמותו של רבינו נראתה בשערי ביתו של הרב אהרונסון, יצא זה האחרון החוצה להקביל את פניו, וכך צעדו יחדיו אל פתח הבית.
כדרכם של גדולי ישראל מני אז, שנהגו כבוד זה בזה, התעכבו השניים על מפתן הבית, כאשר איש מכבד את רעהו להיכנס ראשון אל הבית. לבסוף מצא רבינו 'פשרה': הוא אחז בידי רעהו הטוב, וכאיש אחד, עברו את מפתן הדלת.
משנכנסו פנימה, הרב אהרונסון – שהיה נרגש מהביקור הרם – כיבד את רבינו לישב על מקומו הוא, בראש השולחן. והנה הפעם, ללא דין ודברים, תיכף ומיד ניגש רבינו וישב בראש השלחן, על מקומו של בעל הבית.
כאשר הסתיים הביקור ורבינו יצא את הבית, נשאל ע"י אחד ממלוויו, שהיה כולו השתוממות: מאי האי? בתחילה, כשעמדנו בשערי הבית, סרב רבינו להקדים את הרב הישיש, על אף הפצרתו המרובה, ואולם משכיבד את רבינו לשבת על מקומו, התיישב רבינו, ללא כל היסוס?
ענהו רבינו בפשטות: "אכן, נעתרתי להתיישב על כסאו, משום שהגמרא בפסחים, מורה כן להדיא. הגמרא שם מספרת שרבי הונא בריה דרב נתן, הזדמן לביתו של רב נחמן בר יצחק, וכיבדו לשבת על מיטתו, והתיישב. כששאלוהו מה הטעם שנהג כן? השיב משום 'כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה'…
"מה שאין כן" – המשיך רבינו והסביר את צעדו – "כאשר עמדנו מחוץ לבית, על המפתן, אז הייתי אמור לציית לרב אהרונסון – לא מדין 'בעל הבית', אלא רק משום ש'אין מסרבין לגדול', והתוס' שם הלא אומרים, שאם מכבדים בדבר שיש בו גסות ושררה, אין תופס הדין של 'אין מסרבין לגדול'. חששתי אכן, שמא בצעד הזה של 'להיכנס ראשון', יש משום שררה, ועל כן נמנעתי מלהיכנס ראשון, על אף שכיבד אותי"…
(הדברים נלקטו מתוך הספר 'חכו ממתקים')