"ששת ימים תעשה מלאכה" (ל"ה, ב')
הוא היה דר בשכנותנו, בבתי ורשה המיתולוגים. קראו לו יונה דער קרעמער (יונה החנווני). בבעלותו היתה מכולת שכונתית קטנה, אמה על אמה, שם יושב היה במשך כל היום ומוכר ממרכולתו: לחם, חלב, גבינה, שוקולד, ביצים, שמן וסוכר. מפעם לפעם היה מביא מוצר נוסף לחנות, והעוברים ושבים היו תמהים: "יונה, וכי מה צורך לך לסחוב חלווה מהשוק? ואם כבר היית במחנה יהודה, היה עליך להביא מעט סיפולוקס שיש לכולם צורך בו".
ויהי יונה ירא את אלוקים, צנוע ומעולה, מאנשי הל"ו של ירושלים של מעלה, איש אינו מכירו ואין עומד על סודו, מלבד אבא זצ"ל ראש הישיבה. אבא, מקורבם של גדולי ישראל, ניחן בטביעת עין של תלמיד-חכם, וזיהה תמיד את מה שאיש לא ראה. מידי ראש חודש היה אבא לוקח אותנו למכולת של יונה. ורוכש לנו קוביית סוכר לכל ילד לכבוד היום. היה זה מאורע בלתי נשכח, והוא צרוב בתודעתנו עד עצם היום הזה. מובן שהיינו צריכים להוכיח רמת לימודים נאותה. כדי לזכות ב'צוקער'. אבא ייקר לנו את ראש חודש, את התורה ואת האדם.
לפני שהיינו נכנסים, היה אבא מלמד אותנו איך להתייחס לכל יציר נברא: "ראו את יונה. נראה לכם אדם פשוט? דעו לכם כי יש לו דעה בשמים יותר מכל אחד אחר. הוא איש דבוק בריבון העולמים מעת לעת". אבא היה אומר לנו כי לו נברר אחריו, נגלה כי שם שמים שגור על פיו וכולו דבקות בה'. מובן שכילדים לא עמדנו על סוד הדברים, אבל הבנו כי איש קדוש שרוי בתוכנו.
יונה היה נוהג בפשטות. עיפרון עתיק ומשופשף היה תלוי בקצה אוזנו השמאלית, ובו היה עורך חשבון ללקוחותיו, בפנקס צהוב שידע ימים יפים יותר. אבא היה נוהג לומר לנו, הילדים: "ראו היטב איך הוא עורך חשבון. הוא היה רושם באותיות גדולות בראש עמוד הפנקס: 'בסייעתא דשמיא, לה' הארץ ומלואה'. רושם את החלב, הלבן והלחם שלקחנו, ואז רושם את התוצאה". כמעט תמיד היה יונה 'מתבלבל' ורושם בשורה התחתונה את ה'תוצאה' המעניינת: "סך הכל: אין עוד מלבדו"…
יונה היה צוחק צחוק גדול, כמי שנתפס בקלקלתו, אבל אבא היה אומר לנו: "הוא לא טועה. כשהוא עורך בראשו סך הכל, יש לו תוצאה אחת ויחידה: אין עוד מלבדו!".
*
בפרשת השבוע, פרשת ויקהל, אנו לומדים על שמירת שבת. "ויקהל משה את… עדת בני ישראל ויאמר אליהם: אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות… ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'".
חכמינו ז"ל למדו (מכילתא): "כשם שנצטוו ישראל על מצוות עשה של שבת, כך נצטוו על המלאכה". ולכאורה קשה עד מאד להבין את הדברים כפשוטם. וכי יהודי מצווה על עבודה? ואם הוא יורש שקיבל כספו בירושה, גם עליו מוטל לצאת לעבוד?
אין זאת אלא שבא הכתוב ללמדנו, איך צריך להיות היחס שלנו לעבודה, למלאכה, לפרנסה.
כלל ראשון: האדם צריך לעבוד בעבודה – ולא העבודה אצל האדם. כל אחד צריך לדעת לשים את הגבולות. לא עובדים כשמתפללים, כשאוכלים, כשנמצאים בבית עם הילדים.
כלל שני: העבודה היא אמצעי להביא פרנסה – ולא החיים עצמם.
כלל שלישי: גם בעבודה השוטפת מוטל עלינו להרים ראש מהמים, ולזכור כי הקב"ה הוא הנותן לך כח לעשות חיל.
אלו הדברים שאמר הרבי מקוצק זצ"ל, על הכתוב בתהילים (קכח, ב): "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" – "'יגיע מוחך ולבך' לא נאמר, אלא 'יגיע כפיך' – כשאדם לא מכניס את ראשו לעסק, אלא שומר רק על כפיו בתוך העסק, עליו נאמר (ברכות ח, א): 'גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים'; ועל יגיעה שכזו דרשו חז"ל שם: אשריך וטוב לך; 'אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא'".
זה הרמז בפרשתנו: "ששת ימים תעשה מלאכה". לא כתוב "תַעשה" מלאכה, אלא תֵעשה, דהיינו נעשית מאליה. העבודה צריכה להיות בבחינה כזו, שהאדם יאמין באמונה שלמה, שפרנסתו שלוחה ומוכנה משמים, והעבודה היא רק אמצעי להגיע לפרנסה. "וביום השביע יהיה לכם קודש" – הוקשה המלאכה לשבת, לומר לך, שכשם שהשבת מוכנה מששת ימי בראשית, ואין כל צורך להכין אותה, כך היא הפרנסה בששת ימי המעשה. "שבת שבתון לה'" – כשאדם נוהג כן, וממילא כל השבוע שלו בחינת שבת, אזי השבת שלו הרבה יותר גבוהה, שבת שבתון לה'.
(מתוך 'אור השבת')