נתחיל בסדר היום דווקא מהלילה, ממלאכת ההשכבה, מסיבה פשוטה ומובנת: יש קשר הדוק בין שעת הקימה לשעת ההשכבה. בית שבו אין זמני שינה, אין סיכוי לשעת השכמה.
הרמ"א בהלכות הנהגת האדם בבוקר (א, א) כותב: "ובשכבו על מיטתו ידע לפני מי הוא שוכב, ומיד כשיעור משנתו, יקום בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה". נשאלת השאלה, מה עניין שכיבה על מיטתו להלכות הנהגת האדם בבוקר?! והתשובה, ענה הרה"ק ר' מאיר מפרימשלאן זיע"א, שאי אפשר לדרוש מהאדם שיתגבר כארי בבוקר, אם הוא הלך לישון כמו סוס. אם רוצים להצליח בבוקר, חייבים להשקיע כבר בלילה, בעת ההשכבה!
כך שהמלחמה האמיתית צריכה להתחיל בהקפדה על שינה בזמן. ה'בית ישראל' מגור זצ"ל היה מפרש את הפסוק במשלי: "עצל עד מתי תשכב", שזה לא הולך על שעת הקימה, אלא להיפך, על שעת ההשכבה, והפשט הוא כך: עצל, עד מתי… אתה מסתובב ושורף את הזמן, תשכב… לך כבר לישון.
הסיטואציה מוכרת היטב לכולנו: בבוקר הם מתקשים להיפרד מן השמיכה, ובלילה – בדיוק להיפך – מנסים בכל דרך אפשרית לדחות את רגע הכניסה למיטה. לפי עוצמת המאבק בדרישה המינימלית הזו של כניסה למיטה, נראה כאילו רוצים להכניס אותם לגיהינום… בו בזמן שבבוקר, כשאנחנו מנסים לנתק אותם מהמיטה, נראה כאילו מנתקים אותם מגן העדן… כנראה משהו עובר מהפך שם, באמצע הלילה.
השכבה בגוון רגוע
יש תפיסה מוטעית, כאילו שעת ההשכבה חייבת להיות שעת לחץ, שעה של התפרצויות ועצבים. אין לזה שום מקור בתנ"ך; להיפך, במעט תכנון השעה הופכת להיות שעת איכות, שעה של ביחד, שעה עם אמא.
סוד העניין הוא בחלוקה ותכנון נכון של הזמן, דהיינו, חלוקה ברורה של זמני השינה לפי הגילאים, וסדר ברור בתהליך ההתארגנות: הפיג'מות, סידור הבגדים, הכנת ספל המים ליד המיטה והבגדים למחר, קריאת שמע שעל המיטה – כל בית והרגליו.
ככל שהדברים יהיו ברורים ומוגדרים יותר, כך יהיו פחות ויכוחים. ילד שיש באפשרותו לערער על סדר הדברים, יתקשה לבצע במקרים שלא נוותר לו. לעומתו, ילד היודע שכך הוא סדר היום, ללא שום אפשרות להתחמקות, יבצע ביתר קלות.
שמעתי פעם המחשה מדהימה לתופעה זו מיהודי חכם: לכל יהודי יש סבלנות לאמירת פסוקי דזמרה מדי יום ביומו, על אף שאמירתם נמשכת בין עשר דקות לרבע שעה. אבל בנוגע לתפילת תחנון שנמשכת דקות ספורות בלבד – יש כאלו שתמיד יבדקו, אולי יופיע פתאום חתן או מוהל, ואז אין אומרים תחנון… מדוע? כי כשאנו מחויבים, יש לנו חשק וסבלנות, אך ברגע שבו אנו יודעים שייתכן כי נהיה פטורים מחובתנו, מקבל העניין ממד של קושי בעינינו.
כשמחנכים לסדר קבוע, חשוב לפרט בדיוק מה הדרישות. לפעמים אנו סומכים על התבונה שבילד, ובסוף מתאכזבים. ילד אינו מבין בעצמו, הוא חייב לדעת בדיוק מה הכוונה. כל פרט מהדברים צריך להיות ברור ומוגדר: מתי מסתיימת ארוחת הערב, כשילד שמאחר יאכל ארוחה בסיסית; מה עושים מיד אחר כך, ומתי חייבים להיות כבר במיטות, כשילד יודע, שאם הוא מעוניין בזמן איכות עם אמא – הכולל סיפור, קריאת שמע וכו', זה דווקא אם הוא יהיה מוכן בזמן, ואם הוא יפספס, יוקדש הזמן לגדולים יותר.
ככל שהדברים ברורים יותר, ללא פשרות, העניינים נכנסים יותר לתלם. ברור שתמיד קיימים יוצא מהכלל, ולא הולכים לבית דין על חריגה חד פעמית, אבל באופן כללי, הדברים צריכים להיות ברורים.
כהערת אגב אציין, כי לא כדאי להרגיל את הילדים, שעל כל פעולה – יש מבצע: מבצע למי שנכנס למקלחת, מבצע נוסף ללבישת פיג'מות, מבצע שלישי לסידור הבגדים ורביעי לצחצוח השיניים. מרוב כפל המבצעים, הילד מרגיש שהוא עושה טובה לאנושות בכך שהוא מקפיד על היגיינה אישית ועל הנחת בגדיו בסל הכביסה. זהו עיוות; יש דברים שהם חלק מההתנהלות ומהחובות של הילד. מבצע אפשרי לתקופה כדי להכניס ילד קטן לנוהל, אבל כדרך חיים – הוא פסול. אם הכול יהיה בכפוף לתנאי המבצע, אז ביום שבו המבצע לא יהיה אטרקטיבי מספיק – לא יהיה בית…
שעת הנדנודים
אחרי כל ההכנות, נעבור להמשך המוכר לכולנו: הקטנים נכנסו למיטות, וכבר מתחיל תהליך של קריאות – אמא, אני צריך… אמא, שכחתי.. אמא, המורה ביקשה… אמא… אמא… כאן רבים נגררים לתהליך מייגע ומעייף של השכבות חוזרות ונשנות. אני רוצה להציע נוהל שאימצה אמא חכמה. היא נוהגת בדרך יצירתית; מהרגע שבו עברו הילדים את הטעם הטוב בקריאותיהם, והאמא מרגישה שמדובר בנדנוד לשמו, היא בוחרת משפט מוכר: "שלום, הגעת לתא הקולי של אמא. אין באפשרותנו לענות כעת, אנא, דברו אתי מחר בבוקר…" ועוד מבית היוצר שלה: "שלום, הגעתם לתא הקולי של אמא, השעה מאוחרת, ועליכם לישון"…
אם מדובר אכן בבקשות של מה בכך, הילד מבין מתוך הטון הענייני והנחרץ ש-עליו לישון. בדרך זו אין מאבקים, האמא והילד נותרים מחייכים, והגבולות נשמרים. וזו רק דוגמה. ניתן לפתח דרכים נוספות יצירתיות ושמחות.
זמן ההשכבה יכול להפוך בקלות לשעת חינוך. ידוע הסיפור המפורסם של הרב מפוניבז' זצ"ל, שהצליח לזהות בכמה דקות במנזר נוצרי מי הם הילדים היהודיים, על ידי שחזר על נוסח קריאת שמע שעל המיטה שהיו קוראים עם אמותיהם הי"ד. ילדים אלו לא זכרו מי הם, לא ידעו איך קוראים להם, אבל קריאת שמע שעל המיטה נחקקה במוחם.
כשמבינים עד כמה הקליטה בשעות הדמדומים חזקה (מחקרים רבים מוכיחים זאת, שכן גלי בטא פעילים בזמן זה, ומסרים שהועברו לפני ההירדמות חדרו עמוק לתת המודע), מנצלים זאת להחדרת ערכים.
אין כמו קריאת שמע עם אמא (כשזה נעשה ברוגע), בתוספת תפילה אישית בשפה מוכרת, שבה הילד מבקש על הבית, על עתידו הרוחני, על כלל ישראל. אמא חכמה תבקש מהילד לספר על החוויות שהיו לו היום, תוך שימת דגש על דברים חיוביים. כשהולכים לישון במחשבות חיוביות, השינה איכותית וטובה.
מילות חום ואהבה מוסיפות לאווירה המיוחדת, ואם נקפיד על כך, נראה שכשהילד קיבל מנה אישית של יחס, חום ואהבה, הוא רגוע ומסופק, ואינו מחפש סיבות לצאת מהמיטה ולדרוש תשומת לב.
גם בוגרים זקוקים למנוחה
אצל בני הנעורים, ההשכבה הטכנית אינה עלינו, אבל האתגר לראות את הנער במיטה מורכב יותר. במשפט אחד, חשוב להבהיר: גם גדולים חייבים לישון בזמן (שלהם). בכל זאת, עלינו ללמוד להסיר מאתנו את האחריות, ופשוט להעביר אותה אליהם. מתבגר או מתבגרת שילכו לישון בשעה מאוחרת, יישאו בתוצאות באופן בלעדי. כל איחור או חיסור לא יגובה על ידינו.
אנחנו לא מעירים להם על השעה המאוחרת, אבל אנחנו גם לא דואגים להעיר אותם. הם ורק הם יישאו בתוצאות. ברור, שבמקביל, נדרוש לעצמנו פרטיות. אם הוא או היא ערים, וגם ההורים ערים, זה לא אומר שאנחנו לשירותם. לא! זה זמן איכות פרטי של ההורים, ועל הילדים לחפש לעצמם תעסוקה, אם הם מתעקשים להישאר ערים.
הורים המסוגלים לעמוד בהחלטה זו, יראו לאט לאט תוצאות, ללא מריבות ועוגמת נפש. בהצלחה.
לקבלת גישה לתכני חינוך שידורים חיים והרצאות של הרב פנחס ברייער הי"ו ניתן ללחוץ כאן