"אבא מארי אמר לי 'שימנקה, שתדע לך שאני בחיים שלי לא בכיתי, אבל כשאני נזכר כמה אמא עשתה בשבילנו, ועכשיו שהקב"ה חנן אותי שאני ב"ה בריא בשכל עד הרגע האחרון, כשאני רואה את אמא שכל כך הרבה עשתה בשבילנו והיא בכזה מצב, את זה אני לא יכול לראות, והתחיל לבכות"

צוות כתבי 'דרשו'

בשבוע שעבר הבאנו כאן ב'לקראת שבת' את החלק הראשון מתוך השיחה המרתקת שקיים צוות הכותבים של 'לקראת שבת', עם הגה"צ רבי שמעון גלאי שליט"א, ושעסקה בעיקר בנושא של מתן דוגמא אישית לילדים, ככלי חינוכי ממדרגה ראשונה.

השבוע אנחנו זוכים להביא את המשך השיחה כדלהלן:

"אבא מארי, הגאון הצדיק רבי שלום גלאי זצ"ל, מעולם לא חינך אותנו, ילדיו. הוא כמעט אף פעם לא אמר לנו איך להתנהג, מה מצופה מאתנו ומה אנחנו חייבים לעשות. הדרך שלו היתה רק על ידי דוגמא אישית, והדוגמא הזאת היתה כל כך חזקה, עד שהיא נחרטה בלבבות שלנו, ולא יכולנו לנהוג אחרת.

"אהבה שלו לתורה היתה כל כך ברורה וידועה לנו, שפשוט ינקנו ממנו את ההרגשה הזאת שלימוד התורה זה הדבר הכי טוב והכי מתוק בעולם.

"אני זוכר שבימיו האחרונים עלי אדמות, בשנת תשס"ג, הגעתי לבקר אותו, ומיד כשהוא ראה אותי הוא אמר לי: שמעון, אתה חייב להגיד לי פשט ברש"י שאני מתווכח עם מוטל'ה, זה אח שלי שהוא שוחט גדול ותלמיד חכם חשוב, והוא למד עם אבא והתווכח אתו על פשט ברש"י. באותם ימים אבא היה מאוד חלש, הדיבור עלה לו בקושי רב, אבל הוא לא ויתר, הכי חשוב היה לו הפשט ברש"י.

"וכעין זה סיפרתי לכם בהזדמנות קודמת, שכשהתגבר החולי על אבא, והוא היה מטפל באמא שסבלה מדמנציה, באתי לבקר ולעשות תורנות על ידה. אבא ניצל את הזמן ששהיתי שם כדי ללכת לבית הכנסת וללמוד.

"אחרי יותר משעתיים הוא חזר הביתה והתיישב בכבדות, כשהוא נאנח וגונח מכאבים עזים. שאלתי אותו, אבא, איך אתה יכול ללמוד כשאתה סובל מייסורים קשים כל כך. השיב לי אבא "כשאני נכנס לבית הכנסת אני נושא עיניים לשמים ואומר לקדוש ברוך הוא, הבאת עלי ייסורים, ואקבלם באהבה, אבל אנא ממך, בשעתיים הקרובות אני רוצה ללמוד תורה, אז בבקשה תיקח ממני את הייסורים למשך שעתיים בלבד, וכך אכן קרה. הייסורים עזבו אותי ויכולתי ללמוד בריכוז ובשלווה".

"ואם כבר הזכרתי את לימוד התורה של אבא, אציין שבשנותיו המאוחרות ראיתיו לומד משניות בשקידה רבה, וזה היה משהו שלא ראיתי בשנים קודמות שבהן לא כל כך ראיתי אותו לומד משניות. שאלתי אותו מאי האי, והשיב לי בחיוך: "מה אתה חושב שאני מחכה שאתה תלמד משניות לעילוי נשמתי? אני לומד כבר עכשיו בשביל עצמי…".

בחיים לא בכיתי

"המסר שאני רוצה להעביר לציבור", אומר הגר"ש גלאי שליט"א, "הוא שאי אפשר להצליח בתורה בלי מידות, וכן להיפך. תורה ומידות הולכים יחדיו.

"בהקשר זה אני אגיד ווארט יפה בשם אבי מורי זצ"ל. כתוב פעמיים בפרשת ויחי שיוסף הצדיק בא ליעקב אבינו. פעם אחת יעקב קרא לו כדי שיישבע לו שלא יקברהו במצרים, ופעם שניה בא יוסף לאביו עם בניו מנשה ואפרים כדי שיברך אותם.

"בשתי הפעמים כתוב "וישתחו ישראל", יעקב אבינו השתחווה לבנו יוסף. אבל רש"י אומר בפעם השנייה שיעקב אבינו ע"ה השתחווה כדי לחלוק כבוד למלכות, תעלא בעידניה סגיד ליה.

"שואל אבא זצ"ל, למה רש"י לא פירש את זה כבר בפעם הראשונה שיעקב אבינו השתחווה ליוסף. למה המתין רש"י עד לפעם השנייה, וכי בפעם הראשונה לא היה יוסף משנה למלך?

"אלא התשובה היא שמהפעם הראשונה אי אפשר ללמוד שיעקב התכוון לחלוק כבוד למלכות. הוא הרי רוצה לבקש טובה, יוסף עושה לו טובה ובא עד אליו כדי להישבע לו שהוא יקבור אותו בארץ כנען במערת המכפלה, כשאתה מבקש מאדם טובה, אתה אמור להודות לו, להשתחוות אליו אם זה מה שמקובל. לא צריך להגיע לזה שהוא יהיה משנה למלך כדי לחלוק לו כבוד, זה פשוט עניין בסיסי של הכרת הטוב.

"אבל בפעם השנייה, כשיוסף הוא זה שבא לבקש טובה מאביו שיברך את בניו, ובכל זאת יעקב משתחווה לו, עכשיו אנחנו לומדים ממעשיו של יעקב שצריך לחלוק כבוד למלכות. תעלא בעידניה סגיד ליה.

"הווארט הזה מאוד משקף את החינוך שקיבלנו בבית. הכרת הטוב עד קצה גבול היכולת. אפילו להשתחוות למי שגמל עמך טובה, זאת לא הגזמה. כי מידות טובות זה הבסיס להכל ואי אפשר להצליח בתורה וביראת שמים בלי שיהיה מידות טובות.

"ולכן אמר לי אבא מארי בהזדמנות כלשהי 'שימנקה, שתדע לך שאני בחיים שלי לא בכיתי, אבל כשאני נזכר כמה אמא עשתה בשבילנו, ועכשיו אני, שהקב"ה חנן אותי שאני ב"ה בריא בשכל עד הרגע האחרון, כשאני רואה את אמא שכל כך הרבה עשתה בשבילנו והיא בכזה מצב, את זה אני לא יכול לראות, והתחיל לבכות, ותדע לך הוא אומר, זה פעם ראשונה בחיים שאני בוכה", ואני באמת לא זוכר שראיתי את אבא שלי בוכה בכל ימי חיי חוץ מאותה פעם.

"הפשט הוא שתורה הולך יחד עם מידות. דרך ארץ קדמה לתורה, וזה צריכים לדעת שאם רוצים לקנות תורה זה חייב להיות שקודם אדם יחנך את עצמו ירגיל את עצמו למידות טובות.

"אבא היה יושב ולומד, יכול היה לשבת שש שעות ברציפות על המקום ולא לזוז מהמקום. אני לא יודע לעשות את זה, את זה אני לא יודע לעשות! לשבת שש שעות ככה על המקום!

"ועם כל ההתמדה הזאת הוא לא היה מונע את עצמו ממעשי חסד ככל שיידרש ממנו. בבית שלנו גרה גם הסבתא, אם אמי, חמותו של אבי, הם היו חסידי בעלזא. היא היתה קטועת רגל והיו צריכים לגרור אותה מחדר לחדר עם הכסא שלה, ואבא היה מסור לה כמו בן ואף יותר, ולא חסך במאמצים. כשהיה ילד בבית חולים, הוא היה עושה שם משמרות ארוכות, ולא חס על זמנו ועל כבודו או גופו. אבל כשהגיע הזמן למסור שיעור, שום דבר לא עמד בדרכו. בשעה שבה הוא היה צריך למסור שיעור, הוא תמיד היה מגיע לבית המדרש, ויהי מה, זה היה הבסיס לכל. מעשי חסד ועזרה וכל מה שצריך רק מחוץ לשעות השיעור, זה היה טבוע בדם".

הכוונה הנכונה בחינוך הילדים

"חוץ מהעניין של דוגמא אישית, יש עוד יסוד חשוב מאוד בחינוך שצריך לדעת אותו. אנשים רבים מנסים לחנך את הילדים שלהם בצורה מסויימת ולא מצליחים כמו שהיו רוצים. הם נשברים מזה ולאחר מכן מפעילים לחץ כבד על הילד מה שגורם לבעיות קשות עוד יותר.

"אספר לכם סיפור, שממנו נבין מוסר השכל גם לעניין זה של חינוך הילדים. פנתה אלי גברת אחת, שזכתה להינשא לאברך בן תורה שבאמת ישב ולמד וזיכה אותה בשכר גדול מאוד של נשים במאי זכיין…

"כעבור שנים אירע שאותו אברך נקלע לתקופה שבה היתה לו נפילה ברמת ההתמדה והשקידה שלו, ובאותה התקופה הוא פחות התאמץ בלימוד וגם למד פחות שעות.

"אותה אשה פנתה אלי כשהיא מאוד כאובה… היא מתאמצת, עובדת קשה כדי להביא פרנסה הביתה, דואגת שבעלה לא יצטרך לטרוח ולא יצטרך לדאוג לשום דבר, שכל עיתותיו תהיינה פנויות רק ללימוד התורה ותו לא, ובפועל הוא לא לומד כמו שהיא היתה רוצה וכמו שהוא מסוגל ללמוד לכאורה, מה שפוגע לה בשכר הזה של 'נשים במאי זכיין', התועלת שהיא הפיקה בעבר מהמאמץ פחתה, עכשיו זה שכר פחות, וזה מאוד הדאיג אותה שהיא בעצם משקיעה הרבה ומקבלת כביכול שכר מועט בלבד עבור ההשקעה הגדולה…

"אמרתי לאותה גברת, תדעי לך דבר אחד, אחרי המאה עשרים את תקבלי שכר רב על המאמץ שלך. אני יכול לומר שתקבלי לא פחות שכר מהשכר שתקבלי על התקופות היותר טובות שלו. כי התפקיד שלך הוא להתאמץ שהוא יוכל ללמוד והתפקיד שלו הוא ללמוד. את תעשי את שלך והוא יעשה את שלו.

"אדרבה, בתקופה שבה הוא כן לומד כראוי יש לך הרגשה אישית טובה יותר, את מרגישה שההשקעה שווה וכדאית, ולכן את בעצם מקבלת קצת מהשכר שלך בעולם הזה. אבל כשאין את הרגשת הסיפוק הזאת, כשאין את הידיעה שהוא האברך הכי מתמיד בכולל, אז ההשקעה היא רק לשם שמים, ואולי באמת השכר יהיה גדול יותר דווקא על התקופה הזאת.

"אותו הדבר נכון גם לגבי הורים שמחנכים את ילדיהם", מסכם הגר"ש שליט"א, "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. אני צריך לעשות את שלי, ולא עליך המלאכה לגמור. זה יסוד חשוב בחינוך הילדים, אתה תחנך את הילד שלך בנעימות, בנועם, בחן, בלי לחץ, בלי לכעוס כשהתוצאות לא כמו שרצית וציפית.

"וגם את הילד עצמו צריך לחנך לכך, לא אכפת לי הציון שקיבלת. אם ידעת ארבע תשובות אני שמח שידעת ארבע תשובות, אני לא מסתכל על השש שלא ידעת. הכי חשוב זה שלמדת טוב, שהשתדלת לדעת את מה שלמדת, לחזור ולזכור כמה שידך משגת, ואם כך עשית הציון שלך הוא 100 אחוז, כי אתה עשית 100 אחוז ממה שמצופה ממך לעשות. מה שידעת בסוף זה בכלל לא חשוב ולא מעניין.

"זה מסר חשוב שבעתיים בדור של היום. אנשים רגילים היום למדוד תוצאות והישגים, פחות מתעכבים על כמה השקעת, אבל ברוחניות רק ההשקעה היא שקובעת. ההורים צריכים להשקיע בלי לצפות לתוצאות, והם צריכים לחנך את הילדים שלהם לאותו הדבר בדיוק, להשקיע ולהשקיע, כי זה מה שחשוב ברוחניות, ההשקעה ותו לא.

"אנחנו אומרים 'חפצים לעשות רצונך', לא בהכרח 'עושים רצונך', אלא 'חפצים', כי הרצון הוא העיקר. אני יוצא מהבית והלך, לאן אני הולך? איני יודע! מי אומר שהקב"ה יתן לי אפשרות להגיע לבית הכנסת? אבל אני רוצה להגיע לשם ואני עושה מאמץ להגיע לשם, אז אני את שלי עשיתי, והקב"ה ברחמיו ובחסדיו יחליט אם אני באמת אגיע או לא אגיע. זה כלל יסודי וחשוב מאוד בחינוך, ובכלל בכל תחומי החיים".

צרות של אחרים

מי שהיה פעם בבית הגר"ש גלאי שליט"א, בזמנים של קבלת קהל, יודע שהרב משתתף מכל לבו בצערן של ישראל. אנשים רבים משחרים לפתחו כשבפיהם מטענים אדירים של כאב, והרב מקשיב להם בכובד ראש, נאנח מכאב עמוק כשהוא שומע על צרתם, ובכל זאת, כל שיחה כזאת מסתיימת עם חיוך מעודד, ובאווירה של שמחה.

ניצלנו את שעת הרצון הזאת, כשהרב מתרפק על זיכרונות הילדות, והרהבנו עוז לשאול את הרב כיצד יכולים שני המצבים הללו לדור בכפיפה אחת במעונו, כשרגע אחת הוא דומע מצער וכאב על צרותיהם של אחרים, וברגע שלאחריו הוא מתמלא שמחה עצומה כאילו לא היה שקוע בצער כבד רק לפני זמן קצר.  

"אם שמעתי את המקרה המצער בתור סיפור מעניין, אכן כדבריכם שהכאב נשאר ואחר כך אי אפשר לשמוח", משיב הרב, "אבל אם היה אכפת לי מזה ואני הולך אחר כך להגיד פרק תהילים, אז אחרי זה הייתי מרגיש הכי טוב בעולם כי עשיתי כל מה שאני יכול!

"אם אני סתם שומע סיפור זה סתם מצער אותי. אבל אם אני מתייחס, וזה אכפת לי, ואני עושה משהו בשביל זה, אז אני מרגיש טוב עם עצמי… עשיתי משהו בשביל זה!

"היום סיפרו לי סיפור, אשה ילדה בת, ושבוע וחצי אחרי לידה היא עברה היום ניתוח של 12 שעות בגלל סכנת חיים. הייתי צריך להשתגע מזה. לשמוע כזה סיפור! איזה צער נורא!

"אבל אמרתי שני פרקי תהילים יחד עם האבא שלה שצלצל אלי באמצע הניתוח, הרגשתי אני עושה משהו! הרגשתי כזה סיפוק… אני לא סתם שומע סיפורים והולך הלאה. כשאדם באמת מנצל את הדברים האלה בשביל לעשות משהו הוא מרגיש סיפוק, הוא מרגיש שהוא עשה משהו.

"הרי גם אדם שעובד ב'הצלה', למה הוא נהנה מעבודתו? הוא הרי רואה יותר סיפורים מזעזעים ממני, אבל הוא מרגיש שהוא עושה שליחות! גם אתה יכול, כל יהודי יכול לעשות שליחות!!!

"כל יהודי שומע צרה, כתוב בגמרא אם תלמיד חכם הוא צריך שיחלה עצמו עליו, ואם לא לפחות להגיד פרק תהילים או להצטער ולעשות משהו בשבילו. אם עושים משהו מרגישים סיפוק. אחרת אני באמת לא הייתי עומד בזה…

"אדם צריך לדעת, אם הגיע אלי כזה סיפור, אז יש לי שייכות לזה, יש לי שייכות לזה, תעשה משהו, תגיד לפחות פרק תהילים אחד וזה ייתן לך הרגשה טובה".