סיפר הגאון רבי בן ציון קוק שליט"א: נשאלתי על ידי נער אמריקני שהגיע לחגוג את היכנסו לנועם עול מצוות בארה"ק, מדוע ההלכה הראשונה בשלחן ערוך דורשת מעובד ה' להידמות לארי: "יתגבר כארי לעבודת הבורא"? – וסיפר הנער שבביקורו בגן החיות, כשהתקרב למקום מושבו של האריה, התכונן לראות ארי בסורג המטיל אימה ופחד על כל סובביו, בנהמת שאגות אימתניות, כדברי הפסוק "אם אריה שאג מי לא יירא" (עמוס ג, ח), אך לפליאתו ישב האריה בצד הכלוב בעין חצי פקוחה, כשסביבו עטים זבובים רבים, והוא כלל אינו מתנגד להם, ולא היה נראה בכלל מפחיד.
"אפילו החתול ברחוב הפוער פיו ביללה, מפחיד יותר מהאריה" – טען הנער – "ומדוע אם כן דווקא אליו דימה רבי יהודה בן תימא (אבות ד, א) את הגבורה הנצרכת לעבודת הבורא? לדעתי" – כך אמר – "האריה הוא סמל העצלות ולא סמל הגבורה!".
השבתי לו, כי הט"ז יישב את דבריו באומרו כי "עיקר גבורה היא כנגד היצר הרע". לזה נצרכת עיקר הגבורה כאמור, מאחר והיא המלחמה הגדולה ביותר. וממשיך וכותב: "ואמר 'כארי', כי טבע הארי אשר אין לו יראה משום בריה, כמו שכתוב 'מקולם לא ייחת' (ישעי' ל"ד, א)". וכאשר עומדות מולו כל החיות, הוא לא מפחד אף מהחיות היותר חזקות ממנו.
אכן, האריה הוא לא החיה הזריזה ולא החזקה ביותר, אך מעלתו היא שאינו מפחד מאף אחד, וכשבעלי החיים רואים את האומץ שלו שאינו חושש מאף אחד מהם, הם מפחדים ממנו. וכך הוא קונה את מלכותו עליהם.
וזו היא העבודה הנדרשת 'להתגבר כארי' – "שלא יעלה על האדם מורא יצרו אף שהוא תקיף ממנו". ובזה שלא יפחד ממנו, הוא יהיה המלך על היצר הרע.
כשמגיעה השעה לקום לעבודת הבורא, בא היצר הרע ומתחיל להפחיד את האדם: לא ישנת מספיק, אם תקום עכשיו מי יודע מה יקרה לך, ובכלל, עלול להיות שמחמת זה תהיה חולה וכל היום תהיה עייף, יותר טוב שתמשיך לישון עוד קצת. ובעקבות כך הוא קם מאוחר וצריך 'לחטוף' את התפילה באיזה מניין-לא-מניין, ומפסיד את התפילה ונכנס מאוחר ללימוד או מגיע באיחוד לעבודת כפיו, וכל היום שלו מתחיל ברגל שמאל.
על כך אומרת ההלכה הראשונה בשולחן ערוך: אל תפחד! קום לעבודת הבורא. אחר כך תסדר את שאר העניינים. תלמד מהאריה, שאיננו מפחד משום דבר, ואל תפחד מכלל הטענות השונות שזורע היצר בלבך.
(ע"פ שואלין ודורשין)