התאריך: י"ג ניסן לפני השקיעה. י"ד ניסן בבוקר.
הפעולות: מכירת חמץ למבוגרים. ולילדים.
הצדקות: חלוקת קמחא דפסחא
הבית היה נקי רובו ככולו. אפו את המצות, גם הפרישו מהן חלה. ובמטבח, כבר החלו הבישולים לחג הפסח. כעת מגיע הרגע שאבא יוצא עם הילדים למכור חמץ בבית הרב, מרא דאתרא דשכונת 'נחלת משה' – רבי בן ציון פלמן.
האב נכנס עם ילדיו. כי כך נאה ויאה, להטמעת חינוך מעולה – שהילד יראה את קיום תקנת הגאונים של מכירת חמץ.
רבי בן ציון כבר צד בעיניו, כי בחדר הדחוס באנשים נדחק ילד מילדי הקהילה, מצטנף לשולי גלימתו של אביו. לא העלים עין ממנו והמתין בסבלנות. האב כתב בשטרו את פרטי המכירה, חתם את שמו והגיש לרב פלמן – למכור את החמץ שברשותו. ערכו קני, והתור התקדם איש אחרי איש.
ואז הרב היה פונה לילד ומתעניין: "נו, האם אתה כבר מכרת את החמץ שלך?"
הילד שותק ומסמיק, או משיב בפנים אדומות: "לא מכרתי. אין לי חמץ!".
"גם אתה יכול להצטרף למכירת חמץ, תמכור גם אתה את החמץ, והכוונה לחמץ שבפנים. למכור את היצר הרע". מכירה…
אם התור היה הארוך, היה הרב ממתין לסיום המכירה על ידי המבוגרים, ואז התפנה לחלוטין לילדים. רבי בן ציון היה מושיט לילד שטר מכירת חמץ. עיני הילד יצאו מהתרגשות: העסק קרם עור וגידים… האב היה מגיש לו עט, כדי שישרטט בכתב ידו ויחתום בעצמו על השטר. "תכתוב בכתב יד שלך, בשורות הריקות שבשטר, כי אתה מוכר את היצר הרע!".
הילד כותב בכתב רועד, את פרטי המכירה. אך הרב לא הירפה, הוא היה פונה אליו שוב: "ומה אתה מקבל על עצמך כנגד?… אחרי שאתה מוכר את החמץ שבלב – את היצר הרע, תקבל על עצמך במקביל שלושה עניינים" ותדע שזה רציני – אנו נכתוב וגם נעשה קבלת קנין, עם המטפחת!"…
הרב היה מפרט את שלושת העניינים, ומקריא כיצד לכתוב בדיוק, בנוסח ברור שמתאים לסגנונו של ילד קטן: 'הקבלה היא בשלושה תחומים: גאווה, כיבוד הורים ומורים, ברכת המזון'.
הילד היה חותם את שמו המלא. הרב היה מושיט לו את המטפחת המיוחדת למכירת חמץ, כדי להגביה אותה, והילד היה משלים את מעשה קנין של ההתחייבות…
את השטר לא לקח רבי בן ציון לעצמו – למסור לגוי, לא! אלא נתן לילד – לשמירה, למזכרת ולשמירה מעולה מפני היצר הרע… הילדים היו שומרים את השטר בדחילו ורחימו, לפעמים גם עשרות שנים אחר כך.
ציטוטים משטרות מכירת חמץ שנשמרו בקלסר פרטי של שני אברכים, שהיו אז ילדים קטנים:
שורה ראשונה: "אני מוכר את היצר הרע שלי לעולם".
שורה שניה: "ואני מקבל עלי: א) לא להיות שוויצר, שהכל שייך רק לי לבדו לא לאחיי ולאחיותי. ב) לכבד את האבא והאמא והרב'ה. ג) לברך ב"נ ברכת המון מתוך סידור".
ושוב:
"אני הקטן (פשוטו כמשמעו) רוצה למכור את היצר הרע שלי לגוי לעולם ולעולמי עולמים. ואני מקבל על עצמי: א) לכבד את האב והאמא ואת הרבי. ב) לא להיות שוויצר, פירושו שהכל מגיע רק לי ולי. ג) לברך ברכת המזון מתוך סידור".
לענין הלכתא: פלוני תלמיד חכם שאל את ר' בן ציון: הרב אומר לילד מפורשות כי הוא מקנה לו את הסודר, והילד מגביה את המטפחת, ואם כן, מתבצעת כאן פעולת קנין לכל דבר. המחשבה בלב (לא להקנות לו) אין בו ממש, כי "דברים שבלב אינן דברים" והילד קונה את המטפחת, ואם כן אחר כך, כיצד הילד יוכל להקנות בחזרה את המטפחת לרב?!
רבי בן ציון לא התייחס לשאלה אלא עשה תנועת יד לביטול – כמי שאומר: אין כאן שאלה כלל. (א.ה. יש שאמרו כי בהקנאה שמקנים לקטן על ידי 'דעת אחרת מקנה' דברים שבלב הווי דברים, כי עיקר הקנין תלוי בדעת המקנה ובלב, ובכה"ג שבמכירת חמץ, גם אם המטפחת אינה של הרב, מועילה הגבהת הסודר – לחזק את ענין המכירה, ואין צורך שתהיה ממש שלו. ועוד כמה אנפי).
הכספים ממכירת חמץ
את הכספים שקיבל ממכירת חמץ, את הכל מכל כל – חילק בצנעה לנצרכים. בסוף ימיו רצה אחד הגבאים לבדוק את הענין, נתן לו שטר של מאתיים ₪ בעת מכירת החמץ, וסימן בו קשקוש מסוים, ואכן בערב, כאשר הגאון רבי דב דיסקין קיבל ממנו כספים לחלק לעניים (בשנים הללו כבר לא היה יוצא בעצמו אלא מוסר את הכספים), ביקש הגבאי לעיין לרגע בשטרות ומצא שם את השטר שהקשקוש התנוסס עליו… אבל הגבאים ידעו כי אין להם מה לנסות להניא את הרב מלהעביר את הסכום כולו לצדקה, ודבריהם יפלו על אוזניים אטומות, הם יהיו קשקוש בעלמא…
וכך היתה דרכו של הרב בערב פסח:
ר' בן ציון היה עוזב את בית ההוראה. כדי להשיב תשובות לשואלים, היו ויהיו רבנים אחרים בבני ברק עיר התורה, אבל הצדקה הזו שבידו – אין מי שיחלק אותה לאותן משפחות, שרק הוא יודע עליהן. ואין הוא יכול לשלוח שליחים, כי יש צורך בחכמה רבה כיצד לתת את הכסף ובאיזה נוסח – – –
יצא רבי בן ציון עם אחיו ר' צבי על פני בני ברק, וצרור שטרותיו בידו, ביניהן כל הכסף שקיבל ממכירת חמץ ועוד תוספת צדקות שונות, והחל בחלוקה. אחיו זצ"ל עזב גם הוא את כל ההכנות לחג, כדי לעבור איתו יחד על פני בתי ישראל, ולקח את ר' בן ציון ברכבו.
הם מיהרו להעביר את הכספים, כי אם הנזקקים לא יקבלו את כספם, מי יודע כמה מרור יהיה שם בבית… שמא ערב החג עלול להיהפך להם לאבל, ותקום חלילה מריבה בתוך הבית בערב החג, לכן יצא ר' בן ציון בזריזות מרובה.
"עצור נא לי כאן בבקשה!", ביקש ר' בן ציון. הרכב נעצר. הרב ירד לביתו של יהודי שהיה עשיר מופלג בשעתו וכספו ירד לטמיון, אבל הוא עדיין שומר על כבודו, ואפילו נותן צדקה לאחרים, כדי שיוכל להמשיך לחיות בכבוד. דפק הרב בדלת: "ר' יענקל! הנה החוב שחייבים לך מאז, ולא נתנו לך עד היום במהלך השנה, אני מתנצל, אבל ברוך ה' כעת אני כבר יכול לפרוע לך את החוב, הבאתי כסף. א'גוטן יום טוב!".
מובן שר' בן ציון לא הגביה אפילו לרגע את עיניו, לראות את מבע פניו, והאם אשתו מקשיבה. הוא בסך הכל הכניס את המעטפה השמנה לתוך כף ידו, כך שלא יכול היה לסרב…
ירד ר' בן ציון במדרגות, נכנס לרכב ואמר: "העברנו ב"ה חוב אחד!"…
אמר לו אחיו ז"ל בחיוך: "אוי וי! כמה אנחנו חייבים להקב"ה, כמה אנו מקבלים ואיננו פורעים את חובותינו. איננו צעירים, אולי עוד נספיק להשיב מעט מחובותינו להקב"ה. לאיזו כתובת עכשיו?"
הם המשיכו לכתובת הבאה, בקצה השני של אחת השכונות, בבניין חדש וגבוה, דחוק בין בניינים גבוהים נוספים. ר' בן ציון דפק. "אוהה איזה אורח!" – קיבלו בעל הבית בפחת, "כבוד הרב, הייתי מכניס אותך אבל אנחנו כעת אחרי בדיקת חמץ, ושוב לצערנו, כמו שסיפרתי לכם לפני חודשיים, יש לנו סתימה, המים עלו על גדותיהם והרצפה כולה רטובה".
תמה ר' בן ציון: "וכמה יעלה לך התיקון של האינסטלציה? וכי ככה תישארו? הרי בכל כמה חודשים אתם עם סתימה חדשה, קח לך ארבעת אלפים שקלים ותתקן את כל הצריך תיקון, ואם חסר משהו אשלם את הכל, ואם לא לפני פסח, אשלם אחרי פסח בהזדמנות קרובה". המעטפה שנחה בתוך ידו של בעל הבית כבר נכנסה לכיס, והרב כבר מיהר וירד בגרם המדרגות…
ואז המשיך לכתובת השלישית. שם כבר הכניסו את הפסח כהלכתו, כמשפטו וחוקתו עם כל החומרות והחששות הרבים. הם לא היו בני עניים, אבל פחדו עד מאד לספר להוריהם העשירים שאין להם כסף… הבן הוא אברך, והאב בעל ממון רב. חששו הבן ואשתו לספר על מצוקתם, היחסים שלו עם האב לא היו כל כך טובים…
ר' בן ציון ידע, כי אם רק ירמוז לאביו על מצבו של הבן, וודאי יתן הרבה, אבל יש סיכון שהנתינה הזו תשפיע על מיני מידות וחיכוכים בין השוויגער לכלה, לכן, מעולם לא אמר לאבי האברך מילה, אלא גייס כספים בעבורו. ומי חלם שבן עשירים זה נזקק לסיוע?! הדפיקה נשמעה בדלת, ר' בן ציון הניח את המעטפה בתיבת הדואר הצמודה לדלת, וכאשר פתח הילד את הדלת אמר הרב לילד: "תאמר לאבא שבן ציון פלמן אמר, שהניח לו את המשלוח במקום שהניח לפני חודשיים, והכל טרי וכשר בתכלית ואין מה לחשוש, ושיהיה חג שמח!". הגברת ניגשה לדלת ושאלה מי זה שעומד בדלת, ר' בן ציון אמר: "אני ידיד וותיק של בעלך, למדתי איתו פעם בחברותא. יחידים בעולם האברכים כמותו, והלוואי ונזכה לחדש חידושים כמו שהוא מחדש"…
ר' בן ציון ואחיו המשיכו, בדרכם.
(מתוך הספר 'ספר ללא שם')