"הנך חס על כספי?" תהה פעם הרבי ה'ישועות משה' מוויז'ניץ זי"ע בפני בחור שמונה על ידו לקנות פירות ומזונות לבחורים חלושי מזג. "דע לך שכסף אינו נחשב אצלי מאומה" – התווה לו בתנועת ביטול.
סיפורי מעשי הצדקה הרשומים על שמו של הרבי זצ"ל הנם בקנה מידה בלתי מוכר לחלוטין. בימים בהם טרם הוקמו קרנות הצדקה המבורכות, היה הוא נחלץ חושים בעוז לעמוד לישע נשברי לב ונכאי רוח באופן מבהיל על הרעיון.
איש קשה יום בא אל הקודש והשיח את מר לבו. חובותיו גואים, הנושים אינם נותנים מנוח ובבית אין לחם לפי הטף. להפתעתו נעמד רבנו מכיסאו וניגש אל הדלת, הצמידה אל האסקופה וסובב את המנעול אחת ושתיים, ואחר שווידא כי איש לא ייכנס פנימה, לחש לו: "גרוף נא הכל אל אמתחתך", בהצביעו על ערימת ה'פדיונות' שהצטברה על השולחן. לא פעם ולא פעמיים אירע כזאת. הערימה התופחת של ה'פדיון נפש' נמצאה רבות כשהיא מרוקנת כליל בתום קבלת הקהל.
"גש נא אל חדרי אחר הקוויטלעך", הזמין פעם הרבי את אחד העסקנים. "היזהר ואל תגלה לאיש", התרה בו נמרצות בבואו. על השולחן העתיק ניצבו חפיסות חפיסות 'ירוקים', והרבי הורה לו לספור. העסקן הנפעם החל במלאכה בעוד הרבי יושב ועוקב אחריו בעיניים רחימאיות. עשרת אלפים, עשרים אלף, שלושים, מאה אלף, מאתיים… הלה כבר פלבל בעיניו בסחרור, והרבי ממתין בסבלנות עד תום. 400 אלף דולר נספרו שם טבין ותקילין. "יד לפה", שינן לו הרבי אזהרתו. "לך נא אל פלוני בסודיות גמורה והעבר לו את הסכום, כך ייחלץ מן הסבך שנקלע אליו בטרם תיחשף מצוקתו לציבור".
מספר אברך בשנות הבינה: "תקופה קשה חלפה על משפחתנו, התמודדנו עם הוצאות מעיקות בלתי צפויות ושגרת החיים הופרה. איככה אוכל לתאר את אותה אהבת-אומן שחשתי, את החמימות המעודדת, כאשר לפני החג נכנסתי אל הקודש עם קוויטעל כדרכי, ובמבטו הרחימאי שולף הרבי סכום של 800 ל"י ותוחבו לידיי הרוטטת. 'ודאי תשמח זוגתך כאשר תקנה לה מלבוש חדש לחג', אמר לי ברוך, וזיו איקוניו מאירים לעברי. התחושה המכובדת שצירף לנתינתו כחשיבה משותפת לטובת בני הבית, חיפתה על תחושת אי הנעימות ונסכה בי עוז ותעצומות".
ואם ברגישות הדקיקה לנפש הזולת עסקינן, הנה ציטוט מתוך הספר 'הליכות הישועות משה' המביא מעשה מכלי ראשון בזה הלשון: "שמעתי מבעל המעשה, אברך שאינו נמנה על חסידי ויז'ניץ וחמיו היה תלמידו של הרבי משכבר הימים, וכה סיפר: 'חותני נחלה רח"ל בשיתוק בחלק מגופו, וכמובן שהיה מאוד שבור ומדוכדך מכך. כשנכנסנו אל הרבי זי"ע, וחותני התמרמר וביכה על מצבו, נענה הרבי ואמר לו: 'איהר וועט נאך אריין קומען גייענדיג אין בית המדרש' – עוד תיכנס לביהמ"ד ברגליך. חותני כמובן נתמלא שמחה לשמוע דיבורים מפורשים היוצאים מפה הרבי, אך אני ביודעי את מצבו הקשה אמרתי לעצמי שאשאל את הרבי לפשרן של דברים, כאשר על פי דרכי הרפואה אין מוצא והמצב הולך ומחמיר ה"י.
"'הצעתי את מחשבתי לפני הרבי, והוא השיב לי תשובה שבתוכה טמון הרבה. וכה אמר לי: 'יודע אני את מצבו של חותנך שיחיה, אך אמרתי לנפשי: וכי לא כדאי לשמחו ולעודדו, ואף רק לשעה קלה, בזמן שנותר לו לחיות?… אלא מה, יאמרו בחוץ שהוויזניצער רבי אינו דובר אמת… מה לי אם יאמרו כן, אם יש בידי להחיות יהודי ולשמחו לשעה קלה זו'…"
(מתוך מאמרו של הרב מנחם מענדיל רוזנבוים, 'המבשר תורני' כי תשא תשע"ג)