בקיץ תשי"א נתבקש הגר"ב רוזנברג זצ"ל לומר 'חבורות' לתלמידי הישיבה. ה'חבורות' נאמרו על ידו בביתו של הגר"מ טיקוצינסקי זצ"ל, שהיה ממוקם אז במקום בנין היכל הישיבה כיום. בראשית חורף שנת תשי"ג החל במסירת שיעורים בהיכל הישיבה כשטרם מלאו לו 30 שנה. את השיעור הראשון שמסר בהיכל הישיבה במסכת ב"ב שנלמדה אז, כיבד מרן הגר"מ שולמן זצ"ל בנוכחותו, ולאחר השיעור אף הקשה קושיא על השיעור. היה בכך משום נתינת תוקף למינוי החדש.
לימים תיאר אחד התלמידים את אותו שיעור ייחודי של הגר"ב. "בתחילת זמן חורף תשי"ג ציפו הבחורים לשיעורו הראשון. היתה סקרנות גדולה איך ינהג הגאון הצנוע והנחבא אל כליו בעמדו לשאת שיעור כראש ישיבה. הוא נכנס ופתח בשיעור ב'יש נוחלין' בסוגיא של 'נכנסו לבקר את החולה'. יחד עם ההקשבה לשיעור התבוננו התלמידים בהליכותיו של מגיד השיעור העומד מול הציבור ועיניו ולבו מושפלים בתוך הספר כולם. הבחינו במאמץ מפעם לפעם להסתכל על שומעיו, ואיך שמיד בתום השיעור חזר לספסל בענוותנותו וכאחד האדם".
בענוותנותו, ראה הגר"ב זצ"ל את דבר מינויו באור שונה לחלוטין. כדרכו, היה לו הסבר פשוט למה שהתרחש. הוא היה משוכנע שלא אירע כאן דבר מעבר להשתלשלות מאורעות. "בתחילת שנת תשי"ג נהרס ביתו של המשגיח במטרה להכין במקומו תשתית לבניין היכל הישיבה הנוכחי. הבית בו אמרתי חבורות במשך שנה וחצי כבר לא היה קיים, לא היה לי היכן למסור חבורות, משום כך הורה לי ראש הישיבה זצ"ל לעבור לביהמ"ד"… ההסבר אופייני כל-כך להגר"ב, שאכן לא חש שינוי במעמדו, לא אז וגם לא במשך 50 השנים שאחרי אותו מאורע.
כן מסופר, כי במעמד הנחת אבן הפינה לישיבה, שם נכח מרן החזו"א, בהגיע תורו של הגר"ב לצקת את היסוד הגיש לו החזו"א את הכף תוך כדי שהוא אומר לו: "תתרגל להיות ראש ישיבה", כמתכוון לומר לו כי עליו ללמוד איך לקבל כבוד כראש ישיבה ולא לברוח תדיר מכל הכבוד המיועד לו (הרב יעקב הייזלר, המבשר תרומה תשע"ד).
מאידך גיסא, תמיד כשרבי ברוך היה מגיע לשמחות מיהר להתיישב במזרח. הדבר היה לפלא בעיני מי שהכירו. זה לא תאם את הדרך בה צעד כל ימיו. בהזדמנות גילה, כי הבין שאם לא ילך לשם יקראוהו לשם ויפצירו בו, וממילא כבר יהיה שיג ושיח בענייני כבוד. זו תהא בריחה מכבוד לעיני כל, זה יהפוך ל'נושא', והוא יצטרך לוותר בסוף. לכן היה הולך בפשטות ל'מזרח'. בעריכת מאזן הכדאיות חישב ומצא כי באופן כזה יהיה כמה שפחות כבוד. גם העובדה שידע כי הדבר נראה מוזר הוסיפה להחלטתו לנהוג כך.
מי שהלך ברחובות בני ברק, בין רחוב שפת אמת לגבעת רוקח, ראה את רבי ברוך צועד מדי יום ללא מלווה וראשו כפוף, עיניו מושפלות ארצה וליבו במרומים. שקוע הוא בסוגיות הש"ס. מבקשים ממנו בבית כנסת פלוני לומר שיעור, הוא בא ואומר. להספיד פלוני שנפטר, הוא בא, גם אם יש שם פחות ממנין יהודים וזו טירחה בשבילו להגיע לשם. גם כשפשוטי עם ישאלו שאלה הוא ישיב בחן כאילו היו אלו אריות התורה בשנחאי או צורבי דרבנן בסלבודקה. הליכותיו כדברי ה'חובות הלבבות': הנכנע יהיה מוצא חן יותר בעיני בני אדם ואהוב להם וקרוב לדעתם ומתנהג במנהגם" (יתד נאמן במדבר תשע"א).
בתקופה מסוימת, בשעה בה הלך בבוקר שבת קודש לתפילת שחרית בישיבה, היה חולף על פניו יהודי יקר שפניו מועדות לבית הכנסת שלו, לשיעור תורה לפני התפילה. "גוט שבת", קרא היהודי לעבר ראש הישיבה, אך הגר"ב שהיה מכונס בעצמו, עיניו בקרקע וראשו תפוס בעומקה של הסוגיא עליה ימסור שיעור כללי ביום ראשון, לא שת לבו, לא שמע וממילא גם לא ענה. וכך אירע גם בשבת הבאה ובכמה שבתות שבאו לאחריהן, באותה שעה ובאותו מקום, נותר ה'גוט שבת' תלוי בחלל רחוב רבי עקיבא ללא מענה.
אותו היהודי, שהבושה לא היתה אחת ממידותיו, לאחר כמה שבועות שהדבר חזר על עצמו עצר את הגר"ב מהליכתו ושאל: "מידי שבת אני חולף על פני הרב, מברך אותו ב'גוט שבת' והרב לא עונה לי. אולי יאמר לי כבודו האם עשיתי משהו שלא כשורה?"
הגר"ב, שראה ושמע בפעם הראשונה את אותו היהודי, שלא היה מוכר לו, התנצל על כך שעד היום לא הבחין בו כלל, ומיד כדי לפייסו פנה אליו: "עכשיו תאמר לי ווארט על הפרשה". והיהודי אמר. ובשבוע שלאחריו, ובעוד הרבה שבועות לאחר מכן, הגר"ב זצ"ל היה עירני ל'גוט שבת' שעוד מעט ישמע באזניו, ואז היו השניים נעמדים, פעם ראש הישיבה אומר ווארט והיהודי מקשיב, ופעם היהודי אומר ווארט וראש הישיבה מאזין. אחר כך היו נפרדים, זה לישיבתו וזה לבית הכנסת שלו.
כמה מתחברים הדברים להספד הנרגש שנשא עליו מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן (שליט"א) [זצ"ל] בעת ההלוויה בהיכל הישיבה, בו אמר בין היתר: "לא ידוע שראש הישיבה פגע באיזה אדם, ואפילו בחטא או פגם דק במשך החיים שלו"
(יתד נאמן תצוה תשע"ד).
הגרמ"מ שולזינגר זצ"ל שהיה מתלמידיו כינהו חמדת ישראל לשמו ולזכרו תאוות נפש,
זכיתי לראות הרבה את פניו המאירים ואת הפשטות הבלתי נתפסת שבה נהג, הילך בצידי דרכים, היה נוסע באוטובוסים כאדם פשוט ולא הבין למה לא, וזה מלבד גדלותו הענקית בתורה ויראת שמים ומדות טובות, שהיה יושב ולומד כל היום כבחור ישיבה ממש, חבל על דאבדין וחכם שמת מי יתן לנו תמורתו