הרה"ג רבי יהודה לב שליט"א
אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא, לעולם ירגיל למיכל בריש שתא קרא ורוביא (הוריות יב, ב, וכריתות עא, א).
נוהגים לאכול בליל ראש השנה מיני פירות ואוכלים הסימנים ואומרים על כל פרי "יהי רצון" משלו (טושו"ע תקפג, א),
הטעם: כיון שהוא תחילת שנה נוהגים לעשות לסימן טוב לאכול הדברים הרומזים לזה (חיי אדם כלל קלט, ומשנ"ב תקפג ס"ק ה).
טעם אחר: כדי להזכיר לאדם שהוא עומד בדין ביום זה ויתעורר לתשובה (אליה רבה תקפג בשם השל"ה).
טעם אחר: לפי שבר"ה אנו מבקשים על ענייני מלכות שמים כשמתפללים "ובכן תן פחדך", "ותמלוך אתה לבדך", ועל עניני עולם הזה אנו מבקשים רק ברמז ע"י אכילת הסימנים (ספר התודעה ח"א).
רמז מהתורה לאכילת סימנים:
דכתיב (שמות טו, כה) "שם שם לו חוק ומשפט" ור"ה הוא יום המשפט וסמיך ליה "וימתקו המים" ר"ל ביום המשפט יאכל דברים מתוקים וזה סימן טוב שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה (מהרי"ל הלכות ר"ה אות ז).
זמן אכילתם:
יש שנהגו לאכול סימנים רק בליל א' דר"ה (אלף המגן תר ט בשם בני יששכר), והטעם: לפי שפירשו את דברי הגמרא "בריש שתא" שצריך לאכול סימנים רק בליל א' דר"ה,
ויש שנהגו לאכול גם ביום ב' (שערי תשובה תקפג בשם א"ר תקפג, מטה אפרים תר ס"ק יד), והטעם: שפירשו "בריש שתא" היינו ב' לילי ר"ה (עיין מועדים וזמנים ח"א עמוד קו).
ויש שנהגו לאכול גם ביום (שו"ע תקפג שע"ת שם, מטה אפרים תקצז ס"ק ד).
הגרשז"א נהג לאכול בב' ימים דר"ה ונהג ביום ב' לומר ה"יהי רצון" בקיצור ובמהירות, [לפי שבגמרא מובא ענין זה ב' פעמים, בגמרא בהוריות נאמר להראות את הסימנים, ובגמ' בכריתות כתוב לאכול את הסימנים ולכן אמר שאפשר לקצר ביום ב'] (ועלהו לא יבול ח"א ע' ר"ח).
אכילת אחרי ברכת המוציא
הטעם שאוכלים את הסימנים בסעודת ליל ר"ה אחר אכילת פרוסת המוציא, לפי שאין לאוכלם לפני ברכת המוציא משום שהוי הפסק בין הקידוש לסעודה (מטה אפרים תקפג ס"ק א).
אמירת שם ה' ביה"ר:
נחלקו הפוסקים האם מזכירים שם באמירת ה"יהי רצון", המשנ"ב מביא את ה"יהי רצון" עם שם ה' (תקפג ס"ק ב),
הגרשז"א היה נוהג לומר "יהי רצון" בשם ה' רק במין הראשון במין השני אמר יהי רצון בלי שם ה', וטעמו משום שקשה לו לכוון כראוי בהזכרת השם (הליכות שלמה פ"א ארחות הלכה 70).
צורת האכילה והברכה
לוקח הפרי מברך, אוכל קצת, ואומר ה"יהי רצון" וממשיך באכילה, והטעם שמברך בצורה הזאת, לפי שלפני הברכה א"א לומר ה"יהי רצון", לפי שאין ראוי לבקש על עצמו לפני שמברך את הקב"ה, ולומר ה'יהי רצון' אחרי שאוכל, אי אפשר לומר לפי שאין לו על מה לחול שכבר אכל, לכן עושים בצורה הזאת (מגן אברהם תקפג ס"ק ב, משנ"ב תקפג ד).
כוונה באמירת ה'יהי רצון'
דברים אלו הנאכלים ונאמרים אין לאומרם בדרך תפילה, והטעם: לפי שאין תפילה בדרך אכילה אלא יאמרנה בדרך אמונה ובטחון (חכמה שלמה).
בכוונתם: שיתעורר אדם בתשובה כשאומר היה"ר ויתפלל על זה בלב שלם (משנ"ב תקפג ס"ק ב בשם הא"ר בשם השל"ה).
כשאוכל הסימנים יש להקדים קודם פרי משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ורבים נהגו לברך תחילה על התפוח, ואם אינו רוצה לשנות המנהג הקדום לא יניח את הפירות שמשבעת המינים על השולחן עד אחר שיברך על התפוח (הגרשז"א הליכות שלמה פרק א כו, תמר"ה דבר הלכה שם).
עוד אפשר לומר כנתבאר (בהלכות ברכות) שאין צורך לשנות מסדר האכילה בכדי להקדים החביב או מין שבעה, ה"ה כיון שמנהג לאכול תחילה את התפוח כמו שכתב בכה"ח שמנה לאכול תפוח ראשון לסימן טוב לכן אין צריך להקדים התמר אע"פ שהוא ממין שבעה (ע"פ כה"ח תקסג יג).
בכוונת הברכה: יכוון לפטור בברכת העץ וברכת האדמה גם המינים שיבואו אח"כ שברכתם העץ והאדמה (הגרשז"א הליכות שלמה פרק א יח).
מי שאינו יכול לאכול הסימנים: כשאינו יכול לאכול הסימנים מחמת בריאות יכול להניח לפניו ולהביט בהם ולומר את היהי רצון (ערהו"ש).
מובא בטושו"ע (תקפג א) שנוהגים לאכול תפוח בדבש כסימן לשנה טובה ומבקשים "שיחדש עלינו שנה טובה ומתוקה" (שם). הטעם שאוכלים תפוחים, לפי שהשכינה נקראת תפוח כמו שכתוב "חקל תפוחין" ומבקשים שימתיק לנו את הדין על ידי כך (ט"ז תקסג ב).
טעם אחר: לפי שבתפוח יש ג' הנאות טעם, מראה, וריח, והוא סימן טוב לבקשת שפע הכללי שהוא בני, חיי, ומזוני (בן איש חי נצבים אות ד עיין שם עוד טעמים).
טעם אחר: על פי הגמרא (שבת פר"ע) א"ר ב"ח מאי דכתיב (שהש"ר ב, ג) "כתפוח בין עצי היער" מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע.
ואוכלים אותו עם דבש: ע"פ סוף הפסוק דכתיב (שהש"ר שם) "בצלו חמדתי ופריו מתוק לחכי" (זכרון יהודה ח"ב רלו).
דבש דבורים:
הטעם שעדיף דבש דבורים [חי] לפי שהדבורים הם כמו נקמה לפי שעושים לפעמים נקמה כמו שמוכח מהפסוקים (תהילים קיח, יב) וכן מה שיוצא מהם הוא מתוק והוא סימן לדבר שיוצאים ממידת הדין למידת הרחמים, ודווקא דבש חי הוי סימן וראיה ממה שאנו מבקשים ומתפללים בר"ה בשביל חיים (לקט יושר הלכות ר"ה עמוד 124 ח).
ראש כבש, או ראש של דג: ואומר "יהי רצון מלפני… שנהיה לראש ולא לזנב", ואוכלים ראש של כבש וטוב יותר של איל (משנ"ב שם ו), זכר לאילו של יצחק שהקריב אברהם אבינו, שנאמר (בראשית כב, יג) "וישא אברהם את עיניו" וכו' (תשב"ץ קטן קיח, טור שם).
בהגהות אשר"י (ר"ה פ"א סימן ה) כתב לטבול ראש הכבש בדבש.
דגים: ראש של דג: מברכים "יהי רצון… שנרבה ונפרה כדגים". הטעם באכילת דגים: כדי שלא ישלוט עין הרע כדגים שאין עין הרע שולט עליהם.
טעם אחר: לפי שהדגים אין להם גבינים ועיניהם פקוחות תמיד ומעוררים בזה עינא פקיחא דלעילא שרומז על רחמים (אלף המגן תקפג כג).
ריאה: יש האוכלים ריאה, והטעם: מפני שהיא קלה, טעם אחר: מפני שהיא מאירת עיניים (כל בו סד), ואומרים "יהי רצון שתהיה שנה קלה" (טור תקפג ב).
אתרוג: יש שנהגים לאכול אתרוג בליל ראש השנה (טור מביא גירסת אביי בהורית ו, א).
הטעם: לפי שאדם הראשון חטא ביום ראש השנה, ויש דעות שאומרות שעץ הדעת היה אתרוג, לכן אוכלים אותו בשביל לתקן החטא על ידי ברכה על האתרוג.
טעם אחר: כדי לבקש שנזכה לקיים מצוות אתרוג. ועוד מה אתרוג פרי הדר הוא כך אנו נהיה מהודרים במצוות (סידור הגאונים ראש השנה מערכת התפילה שער ז פרק ח יב).
טעם אחר: ע"פ הגמרא (ברכות נז, א) הרואה אתרוג בחלום הדור הוא לפני קונו, זכר לזה אוכלים אתרוג שהוא סימן טוב לראש השנה שנהיה הדורים (ספר יוסף את אחיו).
הטעם שאין אוכל כל דבר אם טוב הוא יהיה כנגד ישראל ואם הוא רע יהיה כנגד עכו"ם,
דווקא אלו הפירות שהם עצמם מתוקים, ואם יהיה פרי לא מתוק עם ברכה לשנה טובה לא יאכל אותו משום שאינו מתוק בעצם (אלף המגן תקפג כא).
הטור כתב הטעם באכילת קרא מפני שממהר לגדול, הט"ז בשם ספר האגודה כת בטעם באכילת רוביא וכרתי כיון שהם גדלים מהר סימן טוב הוא (תקפג ס"ק א) בביאור הגר"א מוסיף דגדלי מהר וממתקי ולכן אוכלים דוקא אלו הדברים (שם ס"א).
טבילה בדבש:
יש הנוהגים לטבול פרוסת המוציא בדבש (משנ"ב תקפג ג), עד שמחת תורה.
טבילה בדבש ומלח לפניו: המשנ"ב (תקפג ג), כתב לטבול רק בדבש ומשמע רק בדבש ולא במלח, וכן נהג הגרשז"א (הליכות שלמה ראש השנה אורחות הלכה הערה 77). אבל דקדק שיהיה לפניו מלח וכן נהג החזו"א (תורת המועדים ס"ק ג) לטבול רק בדבש ולא במלח.
יש שנהגו לטבול גם בדבש וגם במלח (קצה המטה תרה ס"ק לה בשם ספר בינה לעיתים),
וכך נהג הגרי"ח זוננפלד שאחר הטבילה בדבש טעם ממנה וטבל את צידה השני של החלה במלח (שו"ת שלמה חיים סימן שמו).
יש שנהגו לטבול תחילה במלח ולאכול ורק אחר כך לטבול בדבש (טעמי המנהגים אות תשו).