בשבוע החולף ליווינו את משפחת איתן בשלוש נקודות התחלה, כולן קשורות לישיבת אחינו.
הבן הגדול, אורי, סיים את לימודיו בישיבה לצעירים של אחינו ועלה לישיבה גדולה. הבן השני, מתן, סיים את השנה במכינה לישיבה של אחינו, והחל את לימודיו בישיבה לצעירים. הבן הקטן, ישי, מתחיל ללמוד במכינה של אחינו.
בכל פעם שמשפחה שולחת בן נוסף לישיבה שלנו, זה מרגש אותי, אני רואה בזה הבעת אמון בישיבה, דבר שמחזק את התחושה שאחינו היא משפחה תומכת לכלל התלמידים והבוגרים. המקרה של משפחת איתן הוא תקדימי, הוא מבשר על שותפות שתמשך בעז"ה לפחות שבע שנים – מיום כניסתו של אורי לישיבה ועד שהבן ישי יסיים את המכינה ולאחר מכן את הישיבה, יחלפו שבע שנים!
שאלתי השבוע את משה, אבא של משפחת איתן: מה גורם לך לחזור כל פעם לאחינו?
הוא סיפר על עצמו ועל כל בני הדור שלו: "אני כמעט בן ארבעים, גדלתי במושב ליד באר שבע, אבא מאוד רצה שנלמד בישיבות, זה לא היה פשוט. אני וגם ארבעה אחים התחלנו את הלימודים בישיבה, אבל לסיים לא ממש הצלחנו… בימים ההם לא היו את כל הארגונים שנותנים את העזרה וגיבוי, היינו צריכים לעבור הכל לבד. אני לא הצלחתי, החלום שלי היה שהבנים שלי כן יצליחו! שהם יהיו תלמידי חכמים.
"אין לך מושג מה זה בשביל אבא שלי שהנכד שלו הולך לישיבה גדולה!
"אני אדם מאוד יסודי", אמר לי משה, "אני בודק כל דבר לעומק. אני יודע מה זה לצאת לישיבה – עברתי את זה בעצמי. אני רואה אצלנו בישוב מי הצליח בישיבה ומי לא… הרב שלנו בבית הכנסת ממליץ לכולם על אחינו – בדקתי והתלהבתי!
"כשאורי התחיל ללמוד בישיבה, המבנה של הישיבה היה קטן ישן וצפוף. הרב שמואל שליווה את אורי בבית הספר, לקח אותנו לאתר בניה בסוף מודיעין עילית, והראה לנו: כאן תהיה הישיבה. זה הרגיע את אורי. במשך השנים התרשמתי מהרבנים בישיבה, כל מה שמעניין אותם זו ההצלחה של התלמידים. לא היו לי ספקות. רשמנו את מתן למכינה של הישיבה, שכבר נמצאת כיום במבנה מפואר ומרשים. המעבר של מתן לישיבה עצמה הוא טבעי וברור.
"היו לי ספיקות לגבי ישי, אולי זה לא טוב שילמדו יחד. באה הקורונה ולימדה אותי, אין עוד מקום כמו אחינו. המשק כולו היה מושבת – אבל באחינו לא שבתו! יום יום שיעורים טלפוניים, ובכל שבוע ביקור בית ושיחה אישית עם התלמידים, זה לימד אותי שאין כמו אחינו!