"וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים" (ויקרא כה, כא)
"קינדער'לאך, היכנסו! אורח חשוב הגיע אלינו, קרא לנו אבא. כולנו רצנו והצטופפנו בסלון הקטן שבשכונת בתי ורשה. ליד השולחן ישב בניחותא הגאון הצדיק רבי בנימין מנדלזון זצ"ל, גאב"ד קוממיות. ידידות עזה ואמיצה שררה בינו לבין אבא זצ"ל, ראש הישיבה, והיה סר לביתנו כל אימת שביקר בירושלים."רבה של קוממיות, ספרו נא להם את מעשה הפלא של השמיטה האחרונה. אני רוצה שהילדים ישמעו זאת מפיכם", ביקש אבא, והרב הסכים. התיישבנו למרגלותיו והוא סיפר לנו מהי מצות השמיטה, מהו מושב יהודי, ועם מה מתמודדת קוממיות.
היו אלו הימים שלאחר שנת השמיטה תשי"ב. החקלאים, גיבורי הכוח ששמרו בכל עוז את שנת השמיטה, תרו וחיפשו אחר זרעים מהשנה השישית, שיזרעו עכשיו באדמתם הטרושה, שעמדה בשממונה בכל שנת השבע.
דא עקא, היבול של השנה השישית תם ונגמר, השוק היה מוצף בזרעים של השנה השביעית, שנת השמיטה, אולם לא מושב כקומיות יעבור על צו התורה הקדושה לאחר שנה של עמידה בגבורה ובמסירות על משמר ההלכה.
"באו אלי החקלאים", המשיך רבה של קוממיות לספר, "ואמרתי להם שלא להתייאש. ימשיכו לחפש וימצאו. הם אכן המשיכו בחיפושים וגילו במושב סמוך שיירי זרעים מהשנה השישית. ברם, יבול החיטים היה שבור ומתולע. החיטים נראו במצב גרוע מאוד.
"שוב הופיע אצלי ושאלו אותי מה לעשות, והוסיפו כי מדובר בסיכון של 20 אלף לירות – סכום אגדי. אמרתי להם: 'קנו את היבול הזה, וה' הטוב יעמוד לצדכם. והלוא התורה הקדושה הבטיחה מפורשות: וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית, ועשת את התבואה לשלש השנים. התורה הבטיחה שתהיה ברכה גם בשנה השמינית. הסירו דאגה מלבכם, וברכת ה' תלווה אתכם".
*
אבא עצר את הרב, פתח את החומש שהיה מונח על השולחן והקריא לנו את דברי "הכלי יקר" בפרשתנו, פרשת בהר. וכה תוקף דבריו:
"טעם מצוה זו היא להשריש את ישראל ממידת האמונה והביטחון בה'. כי חשש הקב"ה פן בבואם אל הארץ יתעסקו בעבודת האדמה על המנהג הטבעי, וכאשר כביר מצאה ידם ישכחו את ה' ויסורו בטחונם ממנו, ויחשבו כי כוחם ועוצם ידם עשה להם אל החיל הזה ועולם כמנהגו נוהג, ויחשבו שהארץ שלהם היא והם הבעלים ואין זולתם.
"וכמו שמצינו בירידת המן ליומו", ממשיך "הכלי יקר", "כדי שיהיו עיניהם נשואות אל ה' תמיד ויבטחו בו תמיד, כך ענין השמיטה שלא יעבדו האדמה כל שנה שביעית, אין זרע ואין קציר, ויסמכו על הנס".
אבא סגר את החומש ונשק לו. הוא סיפר לנו על התלמידים ששאלו את רבם, רבי שמעון בר יוחאי: למה ירד המן במדבר בכל יום? וכי לא עדיף היה שירד פעם אחת ויספיק לכל השנה?
"אמר להם רשב"י: אמשול לכם משל. למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיה לו בן אחד. פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה. חזר וקבע לו בכל יום, והיה מקביל פניו בכל יום. אף ישראל, מי שהיו לו ארבעה וחמישה בנים היה דואג ואומר שמא למחר לא יירד מן, ונמצאו כולם מכוונים את לבם לאביהם שבשמים" (ספרי וילקוט שמעוני)
הקב"ה, זן ומפרנס לכל, רוצה וחושק לתת לבני ישראל את מזונם ופרנסתם, אך עם זאת הוא רוצה ומצפה לתפילות בני ישראל להוכחת אמונה וביטחון בו יתברך.
אבא פנה אלינו, הילדים, ואמר: "יודעים אתם מה עושה רבה של קוממיות? – הוא נוטע אמונה. הם, החקלאים, נוטעים זרעים – והוא זורע אמונה, חורש ביטחון בלבבות בני ישראל".
*
"ובכן", המשיך רבה של קוממיות בסיפורו המופלא, "אנשי קוממיות החלו להכשיר את הקרקע מיד באסרו חג הסוכות של שנת תשי"ג. עמלו, טרחו וזרעו בעין דומעת ובלב מאמין את הזרעים השבורים והמתולעים.
"מה עשה הקב"ה?" המשיך הרב בלשונו הציורית, "באותה שנה בושש הגשם מלבוא. יבשו הגשמים עד לאחר סיום מלאכת הזריעה במושב קוממיות, בעיצומם של חודשי החורף. רק עם סיום הזריעה בכל שדות קוממיות החל הגשם יוצא על הארץ.
"נפלאות ה' הוכחו פעמיים: אצל אנשי היישובים, שהיו רחוקים מתורה ומצוות וזרעו בקיץ של שנת השמיטה את שדותיהם, כל הזרעים הרקיבו באדמה בשל חוסר הגשם.
"לעומתם, אל שדותיהם של אנשי קוממיות בא הגשם בעתו ובזמנו, הפריח את היבול והצמיח תבואה דשנה. חרף היותו יבול ישן ומתולע הפך פרי הארץ לגאון ולתפארת, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא על היהודים שומרי השביעית".
(מתוך הספר 'אור השבת')