ידועים דברי הזהר הקדוש (תקוני זהר, תקון מח, דף פה, א) על הפסוק: "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת", בם דרשו על חמרתה הנוראה של מדת הכעס, ובפרט ביום השבת.
חז"ל מתייחסים בכמה מקומות אל הכעסן כאל כופר בעקרי האמונה וכאפיקורוס בדעותיו. כך אמרו בגמרא (שבת קה, ב): "המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו – יהא בעיניך כעובד עבודה זרה. שכך אמנותו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה, והולך ועובד", רחמנא לצלן. כעין זאת אמרו גם בגמרא בנדרים (שם): "כל הכועס – אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו".
בעל ה'חרדים' (פרק כא אות יז) כותב דבר נורא: "הלב הוא היכל לשכינה הקדושה, והכועס מכניס צלם בהיכל ומגרש ממנו השכינה".
ויש להבין את עומק הדברים – מדוע באמת נחשב הכועס ככופר ואפיקורוס?
ההסבר הוא, משום שאדם המאמין בכל לבו באמת ובתמים במציאות הבורא יתברך, ובהשגחה הפרטית הקיימת בכל עת ובכל פעולה ופרט; מי שמכיר בכך בהכרה ברורה וחדה שאיננה משתמעת לשני פנים, שכל מעשה, כל דיבור וכל שמיעה שלו ושל זולתו, נעשה בגזרת עליון וברצונו – בהכרח לא יבוא לידי כעס. סברא פשוטה המתקבלת על דעתו של כל בר דעת היא, שאין לו להלין על זולתו, כאשר מכיר ויודע הוא שהכל מנהג בידי הקדוש ברוך הוא בתכלית הדקדוק האמת והצדק, ומי שעשה את הפעלה אינו אלא שליחו.
לאור זאת, העצה להינצל ממידת הכעס היא על ידי הכנעה וענווה וביטול עצמי למול הבורא יתברך ורצונו. כך כותב בעל 'חובת הלבבות' (שער הכניעה פרק ה): "כאשר ידבק האדם בהכנעה, היא תרחיק ממנו את כל תופעות הגאווה וגובה הלב וההתנשאות".
אדם שלבו כנוע, יישאר רגוע ושלו גם כאשר החיים יזמנו לו ניסיונות ואכזבות קשים. גם אם יוכל במפורש להצביע על פלוני שגרם לו לכאב ולעוגמת הנפש, הוא יוכל להתגבר על כעסו בקלות, על ידי שיזכיר לעצמו שיש מנהיג לבירה, ורק הוא עושה ופועל באמת.
באחת משיחותיו, הגדיר מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, נקודה זו היטב:
"ליהודי הלומד תורה, יש פתרון לכל שאלותיו ובעיותיו. אין לו ספקות, בין אם טוב לו ובין אם חס ושלום אחרת, הוא מאמין ויודע שהכל מהריבונו של עולם. הוא משגיח עליו, מלמד אותו ומראה לו את הדרך, וזה פתרון לבעיותיו. הוא יודע שהבורא מנהל את ענייניו ומנהיג את הכל, ואז אין לו טענות על אף אחד! תמיד טוב לו! כי תמיד יש אבא שמנהיגו! כאשר טוב לו – זהו אביו שבשמים שנותן לו. וגם אם חס ושלום לא טוב – זהו האבא שמעניש ויודע מה שהוא עושה…".
אם האדם מתייחס אל מאורעות החיים איתן באמונתו, הוא חוסך בגישה זו כעסים וטרוניות לאין ספור, וחי בשלום עם סובביו וזולתו; שכן כפי האמור, מה טעם לכעס על השני כאשר איננו אשם בנעשה?
● ● ●
מי שיישם זאת הלכה למעשה בצורה מפעימה ומעוררת השתאות, היה הרב הגאון רבי שבתי פרנקל זצ"ל. מעשה שהיה כך היה:
רבי שבתי היה אוד מוצל מאש התופת הנאצית, איש רם משכמו ומעלה, תם וישר שעשה מלאכת ה' באמונה. משאת חייו היתה להוציא לאור את ספרי ה'יד החזקה' להרמב"ם במהדורה חדשה ומפוארת, נקיה מכל שגיאה וטעות ומסוננת מכל רבב. למען מטרה קדושה זו, השליך נפשו מנגד להשיג את המהדורות הראשונות של הספרים, ולהתחקות אחר כתביו המקוריים של הרמב"ם. הוא הקדיש שנים ארוכות להשלימם בצורה היותר טובה ומפוארת.
באחד הימים, לבש משרדו של רבי שבתי אווירת חג. באותו בוקר באו לסיומם חודשים ארוכים של עמל ויגיעה. כתב יד עתיק ונדיר של אחד מתלמידי הרמב"ם נמצא במצרים, ובתווכם של שרים, שגרירים, חברי פרלמנט וראשי ממשלה במדינות שונות, הצליח רבי שבתי לרכוש את כתב היד המיוחד מהשלטונות המצריים תמורת סכום עתק.
הקלף העתיק והנדיר היה מונח על שולחנו, ועוזרו נקרא לחדר כדי לבחון עמו את כתב היד. כשכוס קפה בידו, נכנס העוזר לחדר, כשהוא נרגש לחזות בעיניו בכתב היד שכה ייחלו להשגתו. מרוב התלהבות, נתקל העוזר באחת מרגלי השולחן, וכוס הקפה התהפכה על השולחן, הישר על הקלף העתיק ויקר המציאות. היה זה עניין של שניה עד שהבינו השניים כי כתב היד העתיק, סכומי הכסף האדירים, ההשקעה והמאמצים חובקי העולם – הכל ירד לטמיון. מעיסה של קלף מתפורר וקפה – אי אפשר היה לעשות דבר.
העוזר, שלא ידע את נפשו מרב צער ופחד, השפיל את עיניו וקפא במקומו. מרב מבוכה ואשמה לא העז כלל לזוז, ונותר כך דומם כשמבטו נעוץ ברצפה. רבי שבתי יצא מן החדר, וכעבור שתי דקות חזר ובידו… ספל קפה. הוא הניח את הספל לפני העוזר ואמר לו: "כמדומני שכוס הקפה שלך נשפכה. קח, שתה!"…
דומה שכל מלה נוספת מיותרת. כמה עוצמה גלומה במעשה זה של רבי שבתי! כמה גדלות נפש! כמה כבישת הכעס ועבודת המדות דרושות בשביל כך!
מי יודע, אולי מעשה זה מצטרף לשלל זכויותיו הגדולות של רבי שבתי, שבעטיין זכו אותו משמים להאדיר את ספרי הרמב"ם, ולגרום איתם מהפכה של ממש בעולם התורה.
●●●
פעם זכיתי לשהות בחדר למודו של קדוש ישראל, מרן ה'סטייפלער' זצ"ל, והנה נכנס אברך לחדרו, והתלונן בפניו על כך שאינו מצליח להתגבר על עצמו במדת הכעס. "אני עובד קשה על עצמי שלא לכעוס ואיני מצליח" – אמר בכאב.
בתחילה הגיב ה'סטייפלער' בתמיהה: "אתה יהודי מאמין, הלא כן? אם היית יהודי מאמין באמת, לא היית מגיע כלל למדת הכעס, משום שהיית יודע בברור שלא פלוני הכעיס אותך, לא אשתך, לא השכן ולא שום אדם – הכל מסובב מלמעלה!".
אחר כך, בראותו את מצוקת האברך, שבאמת ובתמים בקש תיקון לנפשו, יעץ לו ה'סטייפלער': "תראה להשתמש עם השעון", כלומר, לדחות את הכעס לדקות ספורות. "השעון עוזר הרבה לעבודת השם", הפטיר.
שח לי אחד מנכדיו של דודי, מרן עמוד ההוראה הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שהוא זוכר כיצד סבו נתקל פעם במשהו תוך כדי הליכה כשכוס זכוכית בידו. הרב מעד, והכוס נפלה על הרצפה כשהיא מתנפצת לרסיסים בקול רעש גדול.
הנכד תאר כי המחזה היה נראה ממש כלקוח מעולם אחר. הרבנית נגשה ללא שום סימני כעס ועצבות, בלא אנחה, בלא לעשות כלל 'עסק' מכל העניין; היא פשוט התכופפה, אספה את השברים והניחה באשפה, כאילו דבר לא קרה. הרי הכל משמים! מה שייך לכעס? מה שייך להיות עצובים? כך היתה התחושה בבית הגדול של הרב אלישיב, שהושתת על אדני האמונה התמימה.
"לא אדע מה זאת כעס" – העיד רבי חיים עוזר בעצמו
יש ברשותי קובץ נפלא בשם 'המאסף', שיצא לאור בשנת תש"א, בתוך שנת האבל על פטירתו של גאון הדור, מרן רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל, בעל ה'אחיעזר'. בסוף הקובץ מופיע מאמרו המאלף של הגאון רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי זצ"ל, אב"ד קריניק, שנמנה על נאמניו ומקורביו הגדולים.
בתחילת הדברים, הוא מעתיק את הקבלות שקבל על עצמו רבי חיים עוזר לשנת תרצ"ד, ושם מופיע בין הדברים: "להתרחק מן הכעס עד הקצה האחרון".
בצד סעיף זה, הוסיף רבי חזקיהו יוסף נופך של עובדות והנהגות, כיצד ישם רבי חיים עוזר את הקבלה למעשה, וכך כתב: "זהו באמת פרק מיוחד ותורה שלמה! בין המון הפונים אליו יום יום בבקשות שונות, היו לא מעטים שהציקו לו הרבה, ובכל זה לא ראה איש מעולם שמץ של קפידה וכעס על פניו.
"פעם אחת הייתי נוכח כאשר בא אל רבינו בנו של רב אחד, והציק לו הרבה שימליץ בעד אביו לעיר פלונית, שהיתה פנויה אז, שיקבלו שמה את אביו לרב. ובאשר לדעת רבינו לא היה אותו הרב ראוי לרבנות חשובה זו, לא נענה לו. אז עבר הבן לדבר קשות, והתחיל בדברי ביקורת וביטויים כמדקרות, עד כי אחזתני רעדה. אך רבינו לא ענה לו מאומה, ורק כשדבריו עברו כל גבול יצא לחדר אחר יחד אתי…
"בהמיית רוחי אמרתי לו: 'הלא גם לסבלנות יש גבול וקצה'. על זה השיבני: 'הלא הוא משתדל בעד אביו, ורק מחמת רגש האחריות שלי, אינני יכול להרשות לעצמי למלאות מבוקשו, כי יודע אני שאין רבנות עיר חשובה זו הולמת לאביו. אולם אין לי רשות להתלונן עליו ועל הדברים והביטויים שאמר'…
"פעם אחת בחודשים האחרונים, ראיתי את רבינו מדבר קשות לרב אחד, וכאשר יצא אותו הרב מאתו, אמרתי לו: 'הלא אין זה דרך רבינו, והתרגזותו הלא תזיק לבריאותו'. היה זה בעת שכבר תקפה עליו מחלתו. על זה השיבני: 'חס ושלום לא כעסתי כלל, כי לא אדע מה זאת כעס! אך עשיתי עצמי כמרגז כדי שיבין הרב את הרצינות שבדבר, וישים הדברים בלבו, שלא יעשה כן שנית".
באותו קובץ, מופיע גם מאמרו של הגאון רבי ראובן כץ זצ"ל, ראש בית הדין ורבה של העיר פתח תקוה, שזכה לקבל לקח מפיו של רבי חיים עוזר. גם הוא מעלה על נס את הנהגת הבריחה מכעס והסבלנות הרבה של גאון הדור: "הוא היה סבלן גדול ולא חשש מה שיגידו עליו החופשיים בעולם. אף על פי שהיה מרגיש אף בדבר הקטן ביותר, כשרצו להכעיסו, חכמתו וסבלנותו עמדו לו לבטל מעליו כל המקטרגים. זכורני עבדא, בהיותי צעיר לימים מלומדי הקבוץ שלו בוילנא בשנת תרס"ב, הייתי מבאי ביתו וראיתי פעם בחורף, בא טבח אחד עם שאלת הראה לרבי חיים עוזר, והטריף. הטבח התמלא חמה והטיח בפניו: 'אם אינו יודע לפסוק שאלת הראה, איך מקבל עליו להורות'…
"ודבר זה היה בזמן שכבר התפרסמה בוילנא גדלותו ואדירותו בתורה, וכלם קבלו מרותו ולא נעשה דבר קטן וגדול מבלעדו. ברור שאם טבח היה אומר כזה דבר לרב אפלו בעיירה קטנה, היה מקבל נזיפה חמורה על כך, אבל הוא אמר לי באותה שעה: 'מה לעשות? נפשו מרה עליו על ההיזק, ואין אדם נתפס בשעת צערו'. כך היתה מדת סבלנותו ללא גבול! דבר זה יכול לשמש לקח לרבנים ומורי הוראה בישראל".
●●●
העובדות הללו נותנות משנה תוקף והמחשה חיה לדברים נוקבים ששמעתי, מפי מרן ראש הישיבה, הגרא"מ שך זצ"ל, עשרות שנים לאחר מכן. כידוע, הרב שך זכה לקרבה רבה, אהבה והערכה בלתי מוסתרת ממרן רבי חיים עוזר, כאשר שהה בשנותיו הצעירות בוילנא, עד שהעיד על עצמו לא אחת, שבכל הנהגה צבורית שהתבקש להכריע בה, עומדת למול עיניו המחשבה כיצד רבי חיים עוזר היה מכריע בכגון דא…
היה זה כאשר הגיע הרב שך לנחם את בני משפחת הרה"ג רבי משה דוד טננבוים זצ"ל, יושב ראש הנהלת 'ועד הישיבות', והשמיע במקום דברים מופלאים ונשגבים בענין מדות רעות ושרשיהן. חלק מהדברים העליתי על הכתב סמוך לאמירתם, ואני מוסר לכם אותם מזכרוני:
ספר הרב שך מעשה נורא שארע אצל רבי חיים עוזר: "בימים ההם ששהיתי בוילנא, זכיתי לקרבתו הרבה של רבי חיים עוזר ולהכירו באפן אישי. הוא היה קורא לי בחביבות 'רב שך'…", הוסיף הרב שך בבדיחותא. "בשעת המעשה שאספר לכם נכחתי בעצמי – באותה תקופה, רוב המוסדות היו מקבלים תקציב אחזקה חודשית מארגון הג'וינט. מנהל הג'וינט היה שולח את הכסף לרבי חיים עוזר, ודרכו נשלחו הכספים למוסדות התורה בוילנא לפי קריטריונים קבועים.
"לאחר שנות תמיכה קבועות, פתאום הופסק למשך תקופה מסוימת משלוח התקציב מהג'וינט. למרבה החרפה, פרסמו כמה מלמדים מאחד מתלמודי התורה את חשדותיהם ברבי חיים עוזר, שהוא זה שמעכב את כספי המוסדות אצלו, ובכך מונע מהם את קבלת משכורתם, ובכסף המגיע להם הוא מחזיק אלמנות ויתומים… כך קבעו בלי ברורים נוספים.
"לאחר מספר חודשים הגיע מנהל הג'וינט לבקור בעיר וילנא. המלמדים באו להתלונן בפניו על חוסר ישרותו והגינותו, כביכול, של רבי חיים עוזר, אולם עוד לפני שפתחו בדבור, התנצל בפניהם המנהל על כך שלא שלח את הכסף עד עתה, מחמת סיבות כאלו ואחרות. כך נודע למפרע שאין ידו של רבי חיים עוזר בדבר…
"המלמדים בושו מאד, נבהלו ובקשו להתנצל בפני רבי חיים עוזר. הם אכן עלו לשוחח עמו, ובתוך הדברים ובקשת הסליחה בקשו ממנו, שהיות ועומד כעת להפגש בעצמו עם מנהל הג'וינט, הם מבקשים שימליץ בפני המנהל להגדיל את הסכום שהם מקבלים מהג'וינט. המלמדים היו בטוחים שכפי בקשתם, הנושא שיעמוד במרכז הפגישה בין מנהל הג'וינט לרבי חיים עוזר, יעסוק בעניין הגדלת המשכורות. אלא שלתדהמתם, רבי חיים עוזר, כנראה מטעמיו הוא, כלל לא העלה את העניין בפגישה… הדבר כמובן חרה להם היטב.
"או אז החל תהליך הכפשות וזלזול ברבי חיים עוזר, שיש לו דבר אישי ושנאה כלפי המוסד שלהם, ולכן הוא מתעלם מבקשתם ואינו מוכן לסייע להם, וכן הלאה והלאה, אך רבי חיים עוזר לא הגיב כלל לטענות שנטענו כלפיו, והמשיך בהנהגתו כמימים ימימה!"…
במקום נכח גם העסקן הנמרץ הרה"ג רבי שלמה לורנץ זצ"ל, מי ששימש שנים רבות כעושה דברם של גדולי הדור, והיה בפני עצמו תלמיד חכם ובר אוריין. כששמע את הדברים, פנה ושאל את הרב שך: "מדוע רבי חיים עוזר בחר שלא להשיב לדברים הקשים שהטיחו בו? מה עם כבוד התורה?".
הרב שך חייך וענה תשובה מפעימה: "רבי חיים עוזר חשש ממדת הכעס עד מאד… אם היה לו הווה אמינא שמא יבוא לידי כעס העדיף לשתוק!". לאחר רגעים ספורים הוסיף הרב שך לומר: "רבי חיים עוזר היה רחוק מאד מכל המושגים האלו, לא היתה לו שייכות למדת הכעס… ובכל זאת הוא כה חשש ופחד שלא יגיע למצב שתהיה לו הווה אמינא לכעס!"…
"והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך"
הגאון הצדיק רבי ראובן הכסטר שליט"א, משגיח ישיבת 'מיר ברכפלד', דבר בכמה הזדמנויות על כך שתמיד ראו אצל רבי אריה פינקל זצ"ל כיצד אוחז הוא באמת המדה, ומשליט את הדעת בשליטה מוחלטת על תכונותיו ומדותיו. מפליא היה לראות היאך ברגע אחד הוא הראה פנים של כעס, ובמשנהו הכל נעלם. בבת אחת שב מאור פניו השלוות והנעימות, כאלו לא היו דברים מעולם.
רבי אריה עצמו התייחס לדבר וציין שלמד זאת מסבו הגדול, ראש ישיבת מיר, מרן הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצ"ל. כמה פעמים שמעתי ממנו את הספור הבא: פעם, בעיצומו של ליל שבת, התפרצה לביתו של רבי אליעזר יהודה קבוצת אברכים, שהתרגלו להיות מורים את מוריהם. הפעם הם באו למחות נגדו, על שהתיר לבני הישיבות, כהוראת שעה, למלאות שקי עפר סביב בלוני הגז, ולסייע בהצבת הבצורים, שכן הפגזים היו עפים אז בכל פנה, וכבר היו כמה וכמה יהודים טהורים שנהרגו על ידי נפילת הפגזים, והדבר היה פיקוח נפש מיידי.
מיד עם כניסתם, התייצב ראש הישיבה על עמדו, ואמר להם בתקיפות רבה בשפת האידיש: "אתם לוקחים אחריות על פיקוח נפש של יהודי אחד שעלול חס ושלום לההרג?".
גערתו החמורה סכרה את פיהם של המתפרצים, והקבוצה סבה על עקבותיה.
בתו, הרבנית חנה מרים שמואלביץ ע"ה, עמדה נדהמת מכל המתרחש. כשהלכו, פנתה ואמרה לאביה: "היכן כבוד התורה? כאלו מחוצפים! כך להתפרץ באמצע הסעודה?! היה צריך לזרוק אותם מחוץ לעיר על חוצפה כזו!". עוד הדברים על שפתיה, פנה אליה אביה כשעל פניו לא ניכר מאום ממה שארע כאן לפני רגע, ואמר לה בחיוך רחב על שפתיו: "מה את שחה? הראית פעם כאלה יהודים כשרים כמותם?!".
בני הבית נפעמו לראות, כיצד ברגע אחד עבר מגערה קשה לשבח ותהילה!
רבי אריה אף ספר, שהדבר לא מנע מראש הישיבה לכבוש את מניעיו האישיים, ולהמשיך לחלק לאותם אברכים את המלגה החדשית, לאחר שעזבו את הישיבה בהתרסה, כאילו רבי אליעזר יהודה אינו מספיק ירא שמים לטעמם… את השליחויות הללו ביצע לעתים הנכד – רבי אריה – בעצמו, שהפנים היטב את המסר.
ספור נוסף ספר רבי אריה, לו היה עד ראיה: ביום מן הימים, בעת למודו בחברותא עם דודו, מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, נכנס לפתע רבי אליעזר יהודה – חותנו של רבי חיים – ופנה אל רבי חיים בתוכחה: "הנך מחוייב לעשות את הניתוח". דבריו נסבו על אודות עניין רפואי בו החוו הרופאים את דעתם כי יש צרך בניתוח, ורבי חיים מאן.
רבי חיים פנה לחמיו והשיב לו: "איך ויל זאך נישט ליגען אונטער די מעסרעס…" ["אינני מענין לשכב תחת הסכינים…"]. רבי אריה תאר, שמשמיעת חילופי הדברים בין שני האריות, נעשה בשרו חדודין חדודין. "רציתי לברוח מהמקום", תאר יותר מאוחר. אלא שאז, חייך לפתע רבי אליעזר יהודה ואמר לרבי חיים: "נו, אם כך דעתך, מובטחני שתוושע בלא הניתוח…".
רבי אריה התפעל עד מאד מן המעלה העצומה הזו, והיכולת שהיתה לרבי אליעזר יהודה לעבור ממצב של כעס לרוגע ושלוות הנפש. גם כשהיה נצרך להשתמש במדה זו, מיד כשלא היה בה צורך עוד, ידע לסלקה מעל פניו ומחדרי לבו.
את זאת אימץ לעצמו רבי אריה כמשאת חיים לנהוג על פיה!
כאשר נפתחה ישיבת מיר באחזות ברכפלד, השתתפתי בשמחת 'הכנסת ספר תורה' שהוכנס להיכל הישיבה. בעיצומו של המעמד ראיתי את ההמונים מקבלים את פניו של רבי אריה בכבוד מלכים, בשירה ובזמרה, 'מאן מלכי רבנן'. רבי אריה נכנס להיכל כשספר התורה חבוק בזרועו, ומאות התלמידים רוקדים ושרים לפניו במלא הכבוד הראוי לו.
בצד ההיכל עמד אחד מרבני הישיבה, עליו ניכר היה שהוא נרגש במיוחד, וכמדומני שאף הזיל דמעה של התרגשות ושמחה. כיון שהכרתי אותו שנים רבות, כשראה אותי סמן לי לגשת עמו הצדה, כמי שמבקש לחלוק עמי את רגשותיו ההומים. הוא פתח וספר לי מעשה שארע עמו, והפעים את רוחי:
"לפני שנים אחדות", ספר, "התפנתה משרה מסויימת בישיבת מיר. מטבע הדברים, רבי אריה, כנכדו הגדול של ראש הישיבה, רבי אליעזר יהודה פינקל, אשר זכה ליצוק מים על ידו באופן אישי ולקירבה עצומה שנים רבות, היה אמור לקבלה. אלא שלאחר שיקולים נוספים שעמדו בבסיס העניין, הוחלט על ידי ראשי הישיבה שתלמיד חכם אחר מרבני הישיבה יכובד בה.
"עלי ועל עוד שניים מרבני הישיבה, הוטלה המשימה להודיע לרבי אריה על ההחלטה שהתקבלה בעניין. נכנסנו בחרדת קודש לחדרו, והתחלנו להעביר את הדברים בגמגום ובצורה מהססת. כבר ברגע הראשון, הבין רבי אריה בחכמתו לאיזו מטרה באנו אליו, ועצר אותנו בעוד מלותינו הראשונות על שפתינו. הוא פתח מסכת יומא, וקרא בפנינו את דברי הגמרא (לח, א): 'בן עזאי אומר, בשמך יקראוך, ובמקומך יושיבוך, משלך יתנו לך. אין אדם נוגע במוכן לחברו, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפלו כמלא נימה!'.
"כך, בנימה רגועה, שמע וקבל את הדברים, בלא שנרגיש על פניו שום רגש של צער או קפידה וכדומה.
"אנו, שהגענו במטרה לחזק, יצאנו מחוזקים בעצמנו. תחת שנצטרך אנו להרגיעו ולנחמו, הוא מצד עצמו לא הבין כלל על מה יש לכעוס ועל מה יש להקפיד. הלא הכל מהקדוש ברוך הוא: "אין מלכות נוגעת בחברתה כמלא נימה! חד וחלק!.
"כעת", סיים איש שיחי את דבריו, "כשאני רואה את הכבוד הרב שמעניקים לרבי אריה, ואת המעמד הרם אליו הצליח להעפיל, הנני עומד נרגש לראות עד כמה צדקו דבריו. שמח אני להווכח בעיניי עד כמה אין מפסידים מויתור וממחילה על עלבון!"…
(מתוך סדרת הספרים הנפלאה 'אוצרותיהם אמלא')