"ידוע לכל גודל מעלת לימוד התורה, ורצונו יתברך שתהיה תורתו שגורה בפינו, ככתוב: וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ; ושתהיה חקוקה על לוח לבנו, כמו שכתוב: וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. וחביב אצלו הדבר הזה מאוד, שמשבח את עם ישראל בזה, ככתוב: עַם תּוֹרָתִי בְלִבָּם. וגם בדברי חכמינו ז"ל מצאנו שלמעלה אומרים: אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו.
והנה, שיהיה אדם בקי בעל פה בכל הש"ס, הוא כמעט מן הנמנע, אם לא ליחידים גאוני הזמן; ואמרתי לנפשי, כיון שהקב"ה כתב בתורתו דבר זה לכלל ישראל, כנ"ל, מסתמא אין זה דבר קשה כל כך. ועל כן, לעניות דעתי עצה קטנה לזה, שיראה להיות בקי על כל פנים בעיקרי ההלכות מן הש"ס, דהיינו שיראה ללמוד הרי"ף כולו מן הש"ס. ויען שלימוד הר"ן או הנימוקי יוסף הוא גם כן ענין קשה ל'בעל הבית', ילמד הרי"ף עם פירוש רש"י לבדו. ואף שלימוד כזה אינה ידיעה גדולה כראוי, מכל מקום שורשי ההלכות יֵדע".
[ליקוטי אמרים פרק ז]