בזמן חז"ל היו הבלנים הממונים על בתי המרחץ מחממים את המים בשבת ועוברים על איסור הבערה ובישול, ולציבור הרוחצים סיפרו שחיממו את המים בערב שבת. משום כך, גזרו חז"ל שלא לרחוץ את רוב הגוף בשבת במים שחוממו בערב שבת, ושלא לרחוץ אפילו אבר אחד במים שחוממו בשבת עצמהּ. ובמים קרים – לדעת השולחן ערוך מותר לרחוץ כרגיל, וכן מנהג בני ספרד; ומנהג בני אשכנז מימות הראשונים שלא לרחוץ אף במים קרים, מכמה סיבות: 1. בזמנם היה מקובל לרחוץ בנהר, וחששו שהרוחץ יטלטל את המים שעל גופו ארבע אמות במקום שאסור לטלטל; 2. סחיטת שיער אסורה, וחששו שהרוחץ את מקומות השיער שבגופו יכשל בסחיטת השיער בשל ריבוי המים; 3. אסור לשוט במים בשבת, וכן אסור להשיט בהם חפץ אחר, וחששו שמא בבואו לרחוץ יעבור על איסור זה. ואף במקלחת ביתית, בה קיים בדרך כלל רק חשש סחיטת השיער – יש אוסרים לרחוץ בה, וכן נראה מדברי הראשונים; ויש שהתירו בשעת הדחק, כגון בימים חמים מאד, והאדם מצטער מחמת ריבוי הזיעה. ופשיטא שכל הרוחץ בצונן עליו להזהר שלא יכשל חלילה באחד מהאיסורים הנ"ל.
[שו"ע שכו, א ו־ז, ומשנ"ב ה ו־כא; ביאורים ומוספים דרשו, 20]