הרב אברהם פוקס
מספרה היתה לה ברחוב יפו – אחד מרחובותיה המרכזיים של ירושלים עיר הקודש. המספרה היתה שוקקת חיים רוב הזמן, וניכר היה שבעליה עושה חיל בעסקיו. אלא שלמגינת לב רבים, בעל המספרה עשה דין לעצמו, ופתח אותה שבעה ימים בשבוע רחמנא לצלן. רבים ניסו לדבר על לבו, אך ללא הועיל. וכך מדי שבת בשבתו היו באים אליו 'מקדשי שביעי', ומוחים בפניו על רמיסת השבת ברגל גסה בחוצות העיר.
באחת השבתות כאשר באו למחות בפניו על חילול השבת, הרעים עליהם הגברתן את קולו בצעקות תוך כדי שהוא מאיים עליהם, שמי שלא מסתלק מיד הרי הוא מסתכן בנפשו. נבהלו כולם ונשאו את רגליהם מהמקום. הרים אותו גברתן את עיניו ורואה מולו את הצדיק רבי זלמן בהר"ן, "ואתה, מה מעשיך פה?", שאל בחוצפה, ענה לו רבי זלמן בתמימות: "אומר לכבודו, השעה מאוחרת וחוששני שאם לא יסגור את חנותו מיד, יעבור זמן מנחה"…
דבריו החמים של הרב פילחו את לבו, וחשב לעצמו, הללו הקודמים באו למחות בי שלא אחלל את השבת, ורב זה חושבני ליהודי המקפיד להתפלל מנחה בזמנה, ואני בכלל כבר חשבתי על עצמי שגוי אנוכי. אם כן עדיין יש לי תקוה, עדיין אני חלק מעם ישראל, מיד פנה הספר לכל היושבים הממתינים לתורם ואמר: "רבותי, סוגרים והולכים להתפלל", ומאז היה סוגר את המספרה עם הישמע הצפירה המכריזה על בואה של שבת המלכה…