"אורז", פסק הרופא. "התרופה היא אורז".
נשמע פשוט… בשביל תרופה שכזו לא צריך אפילו ללכת לבית מרקחת. בוודאי שאין צורך להתחנן למשרד הבריאות שיכניסו זאת ל'סל התרופות'… שולחים ילד למכולת הכי קרובה, קונים קילו אורז וחסל. אבל הימים – ימי מלחמת העולם הראשונה. והמקום – ירושלים. דומה שיותר קל להמציא בימינו תרופה לקורונה, מאשר להשיג אורז בירושלים בתקופת רעב זו.
לא נאריך בתיאורים עצובים, אך בתקופה זו נפטרו ילדים ומבוגרים מרעב. לא רק ממחלות, אלא כפשוטו – מרעב. כמעט כל משפחה ירושלמית שורשית, יכולה לציין שמות של קרבנות שהסתלקו בתקופה קשה זו. אז איך משיגים לעת הזו אורז?!
הבת של החולה לא תיתן לה לגווע. יצאה בריצה, כדי להשיג את התרופה עבור אמה שלקתה במחלת-מעיים. לאחר מאמצים מרובים הצליחה להשיג כוס אחת של אורז – וגם זה בהלוואה בלבד. הביאה את האורז הביתה, בררה ובישלה אותו בלב שמח והגישה לאמא את הצלחת. סליחה, את התרופה.
באותו רגע נכנס אורח הביתה. דחתה החולה את הארוחה, עד שהאורח יסיים את הביקור. משסיים צץ לו עיכוב חדש, ושוב נדחתה האכילה.
*
בדיוק כאשר הוסרו סוף-סוף כל המעכבים, הבחינה החולה דרך החלון באדם מזה-רעב שעקב חולשתו משרך את רגליו בקושי ומדדה על מקל. אוי! עוד רגע קט הוא יפול ויתמוטט. "רוצו מהר", מצווה החולה על בני משפחתה, "ותנו לאיש הזה את האורז! זה הרי המזון היחיד שמותר לבוא לפיו של מי שמזה ימים לא טעם מזון" [האורז קל לעיכול, מאכלים כבדים מסוכנים למי שנתון ברעב ממושך].
והחולה ממשיכה: "ברור לי שכל העיכובים שהתרחשו פה עם האורז, לא הגיעו אלא כדי שניתן את האורז לאיש הזה ונציל את נפשו".
הבת ממהרת לקיים את צו אמה, אלא שהאיש מסרב לגעת באוצר. "די קינדער! די קינדער! [-הילדים], גם הם רעבים, אני אשמור את האורז עבורם!"
"תאכל אתה את האורז", מצווה עליו הבת, "ולילדים כבר נדאג למזון אחר". וכך, במשך שעה שלימה, יושב האיש על המדרגות. צלחת האורז נתונה בידיו הרועדות, והוא אוכל לאט לאט עד שנפשו חוזרת אליו. הוא לא פוסק מלהודות, ובמשך שנים רבות שזכה לחיות אחרי המלחמה תמיד אמר: "חיי וחיי משפחתי נזקפים לזכותה של משפחת מנדלבוים!"
*
כדי להבין את השורשים של מעשה-החסד הבלתי נתפס, יש לחזור לאחור:
"אולי אתם רוצים לקנות סוכר?… ואולי רוטל קמח?"… הייתה זו ילדה אמיצה, בת תשע שנים בלבד. היא קמה בוקר אחד והחליטה לפתוח "חנות". אך כסף מנלן? ניגשה אל השכנה וביקשה ללוות סכום לא גדול. עם הכסף רכשה מוצרים, אותם מכרה הלאה. כך המשיכה בתפקיד עד שנותרו בידה רווחים. ברגע שזה קרה הניחה את הכסף במגירה של אביה, רבי נחום'קה, ואמרה: "אבא! עכשיו אתה יכול לתת צדקה!"
לימים סיפרה, שהיום בו הניחה את הכסף במגרה של אבא, ואפשרה לו לתת צדקה – דבר שכל כך היה חסר לו – היה היום המאושר בחייה.
*
קראו לה לילדה פערל אסתר אפשטיין (לימים מנדלבוים). כאשר גדלה למדה לסרוג גרביים באמצעות מכונה. עם עֹלות המשפחה לארץ-ישראל הביאה איתה את המכונה ולימדה נשים כיצד לסרוג, וכך החייתה נפשות רבות.
ברגע של גילוי-לב, לעת זקנתה, אמרה לבתה: "בכל לילה מימי חיי, לפני שהלכתי לישון, הייתי עורכת עם עצמי חשבון- נפש: האם עשיתי היום איזו טובה לזולת, או שחלילה דאגתי רק לעצמי?"…
"רואה את?" הצביעה על החתולים שפיזזו ליד פחי האשפה, "לדאוג לעצמו יכול גם חתול – אבל אדם צריך לדאוג גם לזולתו!"
('איש לרעהו' קורח תש"פ, מתוך 'היא תתהלל' – חוברת לע"נ הרבנית ביילא רחל קוק ע"ה)