" וישאל את סריסי פרעה … מדוע פניכם רעים היום" (בראשית מ, ז)
שר המשקים ושר האופים היושבים בבית האסורים יחד עם יוסף הצדיק, חולמים חלום ואינם יודעים את פתרונו. בבוקר רואה יוסף את פניהם שאינן כתמול שלשום ושואל אותם מדוע פניהם רעים היום.
יש להבין: וכי מה אכפת לו ליוסף שלשני האנשים הללו אין היום מצב־רוח? מה זה עניינו שהם זועפים? סביר להניח כי יוסף לא היה משעמם ביושבו בכלא. הוא ישב שם וחזר על התורה שלמד מאביו. הרי הפסוק אומר שיעקב אבינו אהב את יוסף "כי בן זקנים הוא לו", ואמרו חז"ל שיעקב לימדו את כל התורה שלמד בבית מדרשם של שם ועבר במשך 14 השנים שישב שם. אם כן, בכל השנים בהן ישב יוסף בבית האסורים הוא חזר על תורת אביו ושינן את כל אשר למד, ומה אכפת לו ליוסף אם שני הגויים הללו עצובים וזועפים? ובכלל, כיצד הוא שם לב לכך?
בזכות החיוך והסברת הפנים
אך אם נתבונן בדבר נוכל להבין כיצד הגיע יוסף לאותה משרה רמה, עד שהפך להיות השליט על כל ארץ מצרים.
יוסף ביושבו בבית הסוהר התייחס בחביבות ובנועם לכל אלו שישבו אתו שם. מן הסתם, מדי בוקר כאשר היה פוגש את שר המשקים ושר האופים היה מחייך אליהם ודורש בשלומם, והם היו משיבים לו בחזרה.
והנה, באותו בוקר כאשר פגש אותם יוסף ודרש בשלומם, הם לא ענו לו כמו בכל יום. פניהם היו עצובות, וכיוון שחשו כי הוא מתעניין בשלומם מעומק הלב פתחו את לבם וסיפרו לו על החלום המוזר שכל אחד מהם חלם.
נמצא, כי כל הצלתו של יוסף ועלייתו לגדולה, שהתגלגלה לבסוף דרך שר המשקים, יסודה היה נעוץ באותה הנהגה של חיוך והסברת פנים לכל אחד ואחד. יוסף הצדיק לא היה מסוגל לראות בן־אדם עצוב עם פנים רעות. זה מנהיג אמתי. מי שרוצה להיטיב עם כל בן־אנוש, יהיה זה בן ברית או שאינו בן ברית.
ניצל ממוות בזכות אמירת שלום
ידוע הסיפור על אותו משגיח כשרות שהיה חלק מצוות עובדים יהודי, שעסקו בשחיטה במשחטה גדולה מעבר לים.
אותו יהודי, בכל בוקר שהיה מגיע למפעל היה מקדם בברכה את השומר היושב בפתח, שרוב בני האדם כמעט ואינם שמים לב לקיומו; ובסיום שעות העבודה, כאשר היה עוזב את המפעל, היה נפרד לשלום מאותו שומר.
יום אחד, בסמוך לסיום שעות העבודה נכנס אותו משגיח לבדוק דבר־מה באחד ממקררי הבשר הענקיים. פתאום הבחין שמישהו סגר את דלת המקפיא מבלי שהבחין שיש בן־אדם בתוכו, וכך הוא נותר כלוא במקפיא ענק שרק למחרת בבוקר יפתחוהו, כאשר הוא יודע שאין כל סיכוי שיצליח לשרוד בו בחיים במשך שעות ארוכות כל כך. הוא דפק על דלת הברזל הכבדה, צעק בכל כוחותיו, אבל איש לא שמע אותו. עובדי המפעל סיימו את יום עבודתם, והוא נותר כלוא בקור העז, כאשר הוא כבר מתכונן לקראת סופו המר.
לפתע, כאשר כבר היה על סף קפיאה, נפתחה דלת הברזל ואותו שומר שבפתח קרא לו בשמו.
נדהם היהודי למראה הצלתו ממוות לחיים, ושאל את השומר: "מה הביא אותך לפתוח את המקפיא בשעת לילה מאוחרת זו, כיצד עלה בדעתך שאני נמצא בתוכו?".
השיב לו השומר: "באמת כבר הייתי בדרך לביתי, אך פתאום נזכרתי שכאשר העובדים עזבו את המפעל לא ניגשת אלי להיפרד ממני לשלום. חשבתי בלבי: הרי בכל יום אינך עוזב את המקום מבלי לגשת אלי, ומה קרה היום? הייתי בטוח שקרה לך משהו רע ואולי אתה לכוד במפעל, ולכן שבתי אליו כדי לחפש אותך!".
הנה כי כן, בזכות הסברת פנים של אותו יהודי ניצלו חייו ממוות בטוח.
ענווה ונשיאה בעול עם הזולת!
הנהגה זו מחייבת כל יהודי ויהודי להאיר פנים לכל אחד, להתעניין בשלום הזולת ולרצות בטובתו. כך ראינו אצל גדולי הדור – אף שהיו שקועים בעמל התורה, עם זאת נהגו בכבוד כלפי כל אחד ואחד.
אצל מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל ראינו בעליל מידה מפלאה זו.
סיפר לי רבי אהרן סימן טוב שליט"א (תלמיד חכם חשוב, היה ר"מ בישיבת 'חזון עובדיה' במשך שנים רבות, ופעל יחד עם רבי חיים רבי שליט"א לעשות מהפכה בעיר חולון), שהיה לו קרוב משפחה שעבד בנגרות. אותו נגר הוזמן לביתו של מרן זצוק"ל להרכיב ספרייה חדשה. הוא עבד שעות ארוכות ולקראת ערב עצר מעט לנוח.
להפתעתו ראה את מרן זצוק"ל נכנס לחדר ובידו מדף של ספרייה הנמצא מחוץ לבית. קם הנגר ושאל אותו: "רבינו, מה כבודו עושה? אני כבר אכניס את המדפים".
השיב לו מרן: "עבדת קשה יום שלם, ורצוני לעזור לך במעט להכניס את המדפים שעוד נותרו בחוץ"..
פלא פלאות. מרן זצוק"ל, שכל שנייה שלו הייתה מנוצלת לתורה, חשב על אותו נגר ולא חס על כבודו ומעמדו, אלא יצא לעזור לו במעט!
בדומה לכך מסופר בספר 'רבינו' לרבי אליהו שטרית הי"ו, שפעם אחת הגיע הרב ישראל יונה אל ביתו של מרן והסתכל בספרייה של רבינו. מרן הבחין שהוא מחפש ספר מסוים ושאלו איזה ספר הוא מחפש. השיב לו רבי ישראל שהוא מחפש ספר מסוים, אבל הוא כבר ימצא אותו דרך קטלוג הספרים שהיה שם. אך מרן זצוק"ל קם מכסאו, הלך לחדר השני והביא לו את הספר המבוקש.
איזו ענווה ונשיאה בעול עם הזולת!
מרן זצוק"ל לא אמר לעצמו: אלמד תורה וחוץ מזה לא מעניין אותי כלום… לא זו דרכה של תורה! על האדם להסתכל גם על טובת הזולת ולשאת בעול עם חברו.
חייב אדם להיות שקוע בלימוד התורה הקדושה, אך בד בבד אין זה פוטר אותו מלפעול ולעשות למען הזולת – הן לשאת בעול, והן להאיר ולהזריח את אור הקדושה והטהרה. או אז, זוכה האדם שהקב"ה נותן לו את הכוחות והכלים לכך.
הסיוע לילד הגוי ותוצאותיו
לפני מספר שנים בחג החנוכה היתה התכנסות במוסקבה, בה השתתף נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, עם הרב הראשי של רוסיה, הרב בערל לאזאר שליט"א.
במהלך האירוע קם הנשיא הרוסי ונשא דברים מרגשים, וכך אמר: "שמעו נא יהודים, מעשה שהיה כאן ברוסיה. בשכונה אחת התגוררה משפחה ענייה מרודה ולה ילד קטן. הילד הזה היה אומלל, כי הוריו עבדו קשה לפרנסתם מבוקר עד לילה והיו משאירים אותו לבד בבית, לעתים אפילו בלי להותיר לו אוכל.
"בשכנותם גרה משפחה יהודייה, וכאשר הם ראו את הילד הקטן בבית שאלוהו האם יש לו מה לאכול. כשהשיב בשלילה הם דאגו לו לאוכל כל יום, ובשבתות וחגים אף הזמינו אותו לסעוד על שולחנם. כך במשך תקופה ארוכה הם אימצו את הילד הגוי הזה ודאגו לכל מחסורו".
כאשר סיים פוטין את סיפורו המרגש הוסיף ואמר: "הילד הזה שעליו סיפרתי לכם, הוא אני עצמי! אינני יכול לשכוח כיצד אותה משפחה יהודייה דאגה לי. עד היום אני עוד זוכר את ברכת נטילת ידיים, ברכת 'המוציא' וברכת המזון, שהיו מברכים שם בבית!".
והנה, אותו ילד עני הוא כיום נשיא המדינה הגדולה הזאת, ויחסו ליהודים שבתוכה הוא יחס אוהד, כמעט חסר תקדים בכל מדינות אירופה. הכל בזכות אותה משפחה שדאגה למחסורו של ילד נכרי אומלל.
מי כעמך ישראל
בני ישראל הם גומלי חסדים, אפילו עם נכרים. זאת למדנו מיוסף הצדיק, להיטיב לכל אחד ואחד. להתעניין בשלום אותם גויים היושבים עמו בבית האסורים.
לכן מצא אותו מלך מצרים ראוי להיות שליט על מדינתו ולהיות "המשביר לכל עם הארץ". כי רק מי שמחפש כל הזמן כיצד אפשר להיטיב עם הזולת, הוא זה הראוי להנהגה.
(מתוך הספר 'משכני אחריך')