"וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ" (יב, י)
אברהם אבינו יוצא מחרן במצוות ה', אשר מברכו בברכות גדולות – "ואעשך לגוי גדול, ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה", ומגיע אל ארץ כנען. והנה, מיד לאחר בואו לשם – "ויהי רעב בארץ", ורש"י במקום אומר: "באותה ארץ לבדה, לנסותו אם יהרהר אחר דבריו של הקדוש ברוך הוא, שאמר לו ללכת אל ארץ כנען, ועכשיו משיאו לצאת ממנה".
ולא לבדו היה אברהם, כי אם כל הנפש אשר עשו בחרן היו עמו! הגרים שגייר, גם הם הגיעו אל ארץ כנען, וגם הם עומדים נוכח הרעב הפתאומי, ועלולים לשאול אותו: "אתה אמרת לנו שנעבוד את האלוקים ונזכה לשכר, והנה הגענו הנה בציווי ה', ולא קיבלנו אלא רעב ומחסור? ועוד, היכן, איפוא, הברכות שבירך אותך הקב"ה? איך ייתכן שתחת 'ואברכך', פוגע בך הרעב?"
אבל אברהם אינו מהרהר אחר דברי ה'. אם הקב"ה הבטיח – הוא ודאי יקיים! מי אמר שהכל מוכרח להיות כאן ועכשיו?
נענש על שהרהר ושאל
והנה בהמשך הפרשה, הקב"ה נגלה לאברהם ואומר לו: "אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ" (טו, ז), אך כאן אברהם אבינו לפתע שואל: "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (שם ח), כביכול אין הוא מאמין חלילה בהבטחת ה' יתברך.
ברור מעבר לכל ספק, כי אברהם אבינו לא בא בטרוניות ובשאלות, ונראה, אפוא, לבאר, שאברהם לא ביקש מהקב"ה ראיה לכך שיזכה בארץ, אלא שאל את הבורא יתברך באיזו זכות הוא קיבל את ארץ ישראל.
אף על פי כן, "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", ועל פי פשוטם של דברים נראה שאברהם אבינו אכן שאל במה ידע כי יירש את הארץ. ולפיכך היה רגיל לפרש הגאון רבי שבתאי יודלביץ זצ"ל, כי אברהם אבינו שאל את הקב"ה את השאלה הבאה: 'אמנם אני הולך בדרך ה' ולכן אני ראוי לקבל את ארץ ישראל, אבל מה יקרה אם בני לא ימשיכו בדרכי, ולא יהיו ראויים לנחול את הארץ הקדושה, במה אדע כי המתנה הזו תימשך לדורות עולם?
אמנם, היות והקב"ה הבטיח לאברהם: "אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ", לא היה לאברהם לשאול דבר, אלא להבין כי דברי ה' יתקיימו במלואם. ולפיכך הוא נענש בבחינה מסויימת ואמר לו הקב"ה: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (טו, יג).
מזאת למדים אנו כי כאשר הקב"ה אומר דבר מה, סוגרים את הפה ולא מקשים קושיות אפילו במחשבה. ואם בכל אופן האדם מהרהר ושואל, הדבר עולה לו ביוקר רב והוא נענש על כך, כיון שדברי ה' יתברך מכילים את הכל, ואין להרהר עליהם ולפקפק אחריהם.
יש אדם המקבל מידי חודש משכורת עתק בת שלושים אלף ש"ח בחודש, ובכל אופן כששואלים בשלומו הוא מגיב באנחה: "זיפט, סוחבים! תשמע, העולם לא קל!". לעומת זאת יש אדם אחר הסובל ממחסור, ונאלץ ללוות כסף בשביל לקנות לחם לצאצאיו, אך כשמתעניינים במצבו הוא משיב מיד בשמחה ובפנים מאירות: "ברוך ה', ישתבח שמו, הכל מצוין! ברוך הוא וברוך שמו לעד!".
זוהי מעלתו של תלמיד חכם, בן תורה, שיודע כי הוא קשור בחוט בל ינתק לקב"ה, שמניע אותו משמים באופן הטוב ביותר על פי צרכיו, והמתאים ביותר לתפקידו בעולם!
וכי תאמרו מה נאכל
בתקופתו של ה'חפץ חיים' זצ"ל שימש הגאון רבי אליעזר זליג ראובן גורדון זצ"ל כראש ישיבת לומז'ה. הוא היה 'מחדש' עצום, וה'חפץ חיים' היה שולח אליו תלמידים שחפצו להעמיק בלימוד סוגיות הגמרא.
בשנת תרע"ד פרצה מלחמת העולם הראשונה. רעב גדול השתרר בכל העולם. גם תלמידי ישיבת לומז'ה חשו על בשרם את הרעב הנורא. בקושי היו מוצאים פת לחם לחלק לבחורים.
ביום מן הימים התדפק בחור ישיבה על דלתו של רבי אליעזר גורדון, וביקש ללמוד בישיבתו. מנין הוא? מן הישיבה בראדין.
"שאלתי את ה'חפץ חיים'" – כך סיפר – "כיצד אוכל להינצל מן הרעב ושאר הצרות הסובבות בעולם, והוא ענה לי: 'קבל עליך עול תורה'. אמרתי לו שרוצה אני לקבלו, והוא שלחני לכאן…".
"ומה למדתם?"
צללו הרב גורדון והבחור הבלתי מוכר לעומקם של דפי הגמרא, מקשים מכאן ומתרצים משם, מעלים סברות ופורכים אותן – עד שהגיע זמנה של ארוחת הצהריים בישיבה.
זמן הארוחה הגיעה, אך ארוחה – אין. אפילו לחם אין בנמצא. "על כל הקושיות שהצבתי בפניך, ענית היטב", אמר רבי אליעזר לתלמיד שהגיע מראדין, אך קושיה אחת נותרה לי, שלא תוכל לתרץ: 'וכי תאמרו מה נאכל?'"
עודו מדבר עמו, ונקישות נשמעו על הדלת. יהודי אחד עמד שם, ובידו שק גדול וכבד, מלא בלחמים טריים ומדיף ריח ניחוח.
"רעייתי חמלה על הבחורים", סיפר היהודי. "ודאגה עבורם ללחם. היא השיגה חצי שק קמח, ומהבוקר לשה בצק ואופה לחמים".
"ראה נא", אמר הרב גורדון לתלמיד, לאחר שהודה ליהודי הנדיב ושיגר את תודותיו הנרגשות לרעייתו הרחמנית, "לא היתה לי תשובה לקושיה של 'מה תאכלו', ואף לך לא היתה תשובה, אך לקב"ה יש תשובה על כל קושיה. בשעה שאני תהיתי בלבי מה יאכלו הבחורים, כבר היו הלחמים המיועדים עבורם נאפים בתנור!".
האמונה בבורא – המענה האמיתי
לקב"ה יש תשובות! לעיתים עלינו רק לחכות. להאמין, להתאזר בסבלנות, ולחכות.
דומה הדבר לאדם החולם חלום, שעל פי הגמרא בברכות (נז ע"א) – סימן לעשירות הוא. האם פירוש הדבר שבאותו יום הוא יזכה בפיס? צאו וראו את חלומותיו של יוסף הצדיק… עשרים ושתיים שנה חלפו עד שהתגשמו, ולא רק זאת, אלא שבאותן עשרים ושתיים שנה נראה היה שמציאות החיים הפוכה לגמרי מן החלום!
שק הלחמים הוא דוגמה אחת מני רבות, לתשובות המופלאות שהקב"ה מכין לנו, והאמונה בבורא עולם היא המענה האמיתי היחיד, לקושיות הגדולות שמזמן לנו העולם הזה.
ומה היתה התשובה לרעב שפקד את ארץ כנען, בדיוק כאשר הגיע אליו אברהם?
הנה, עוד מעט, מיד בתחילת הפרק הבא, כבר מסופר לנו: "ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו… ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב" (בראשית יג א-ב).
הבטחתו של הקב"ה תתקיים, והעושה את דברו – לא יפסיד. אמנם לא תמיד המהלך גלוי והטוב מגיע בצמוד למעשה, אך המאמין האמיתי אינו תולה את אמונתו בתגמול מידי.
(מתוך 'משכני אחריך')