הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א
"תִּקְרָא כְיוֹם מוֹעֵד"… (איכה ב', כ"ב)
ימי 'בין המצרים', הינם ימים שלאור הכאב והצער בהם, יש מי שעשוי לנסות להדחיקם, לברוח מהתבוננות בהם, לנסות להתעלם מהם. אבל זה כל כך חבל – כי הימים הללו מעניקים לנו הזדמנות נדירה להתבוננות מעמיקה, ולחיבור אמיץ ואיתן עם אבינו הטוב והמטיב שבשמים, אבא רחום המצטער על הגלות הארוכה, ויש לנו הזדמנות להתחבר אליו דרך הצער, להתקשר עמו באמצעות הכאב המשותף, להתבונן באובדן ובחסר הנוראי ולהתרפק על אבינו האהוב.
בימים אלה, אנו מתחברים לחיבור אמיתי עם אבא שבשמים, חיבור מתוך כאב וצער, אך חיבור שאין חזק ומחבק ממנו. אנו מקדישים את הימים הללו להתבוננות, כיצד אבא הטוב שלנו שבשמים מעניק לנו בטובו חיים, פרנסה וילדים, נותן לנו ברחמיו חכמה ודעת, מזון ומעמד, כישרון ויכולות, כיצד אבא טוב ומטיב לא חוסך מלהיטיב עימנו – ואנו חטאנו ועודנו חוטאים כלפיו, ועדיין חסדו לא מש מאיתנו…
וכשהגיע רגע של משבר, כשלא נהגנו כראוי והיינו אמורים להיענש בחומרה, כאן התגלה טובו של אבינו במלוא יפעתו והדרו. במקום להכות בנו בעוצמה או לגרש את עם ישראל מהיות בניו בחיריו, הוא בחר לשרוף את ביתו שלו ולהחריב את היכלו, לוותר על הקרבנות החביבים עליו ועל עבודתו אשר היתה בשיאה בין כתלי בית המקדש, ולהשאיר אותנו בניו בחיריו, הממשיכים ליהנות מידיו הטובות והמלאות המעניקות לנו חיים, בריאות, פרנסה, ועוד רבבות הטבות…
נדמה בנפשנו, כי יש לנו אב יקר וחביב, הנותן ומעניק לנו הכל. קרה מה שקרה, ביתו של האבא הטוב נחרב, ואבינו האהוב והחביב עובר לגור בספסל ברחובה של עיר, ישן בגינה הציבורית וזרוק בלי קורת גג… האם היינו מסוגלים להמשיך להתגורר בביתנו בשמחה, בלי לעשות הכל כדי להחזיר את אבינו לביתו?! האם היינו מסוגלים להמשיך לנהל את חיינו כרגיל בלי לפעול למען אבינו?! והלא גם ממקום גלותו כעת – הוא דואג ומשגיח עלינו ומעניק לנו הכל, האם לא היינו הולכים לשבת לצידו על הספסל ברחוב, לחוש בצערו ולהשתתף בכאבו?
היה לו, לאבא שבשמים, בית. היה לו מקום בו שיכן את שכינתו, דירת מגורים קבועה, 'בית המקדש'. מעת שאיננו ראויים כי ישכון בינינו, כבר כמעט אלפיים שנה שהוא גולה, ממתין ומצפה שנהיה ראויים, ואז ישוב לבנות את ביתו בקרבנו. האם לא נעשה הכל כדי להשיב אהבה עתיקת יומין למקומה, כדי לאפשר לאבינו לשוב ולבנות את ביתו? האם לא נשתתף בצערו וכאבו, ונפעל ככל יכולתנו כדי שישוב לשכון כבוד בהיכלו?
הימים הללו, ימי האבל על החורבן, הם הימים בהם אנו מתנתקים במעט מהווי חיינו, וחשים כאילו אנו הולכים להצטער עם אבא, כמו לשבת לצידו על הספסל ברחוב, להצטער עמו בצער הגלות. אלו רגעים נדירים ויוצאי דופן, בהם אנו מתחברים לאבא שלנו בקשר בל יינתק, מתוך כאב משותף ומחשבה אחידה – מתי נבוא וניראה פני אלוקים, מתי נשוב ונזכה לראות את בנין בית המקדש בתפארתו.
לכן נקרא יום תשעה באב בשם 'מועד', ככתוב בפסוק 'קרא עלי מועד'. הביטוי מועד הוא מלשון 'התוועדות', מלשון 'בית ועד', מקום או זמן בו אנשים מתחברים ומתאחדים למטרה משותפת. זהו תפקידו של יום תשעה באב, יום של מועד – התחברות לצערו של אבא, התקשרות מחודשת עמו מתוך קשר ואהבה יוצאי דופן ומחודדים עד כלות הנפש.
לא נותר לנו עוד הרבה זמן, ימי 'בין המצרים' כבר עומדים לחלוף, יום תשעה באב אינו אלא 24 שעות בלבד. הבה ננצל את השעות הספורות בהן אבא שבשמים קורא לנו ואומר: 'בואו בניי, הצטערו עמי, התחברו עמי, הבה נחווה את הכאב יחדיו!', כי החיבור הזה עם אבא שבשמים יביא לנו את הגאולה, במהרה בימינו אמן!
מראה מעורר דמעות…
היה זה בימים בהם שלט השלטון הבריטי בארץ ישראל, שלטון ללא מצרים. בירושלים התגוררו כמה אלפי משפחות יהודיות, שמנהיגן הרוחני היה רבה של ירושלים באותם ימים, הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל. הרב היה הדמות הדומיננטית בחיי היהודים בירושלים, ולכן השלטון הבריטי חפץ להכירו, ושלח את הנציב העליון להיפגש עמו.
כשהבשילו המגעים לקראת הפגישה ונקבע לה מועד, החלו מקורבי הרב לדבר אל לבו כי ייאות לקבל את הנציב בדירה מכובדת ולא בביתו. הן הרב מתגורר בדירה טחובה וצפופה מתחת לבנין, ללא ריהוט מכובד וכורסאות נוחות, היתכן לפגוש את הנציב הבריטי העליון בבית כזה?! אך הרב סירב להצעה, ואמר כי את הפגישה יקיים בביתו הפשוט והדל בשכונת בתי מחסה, ללא כל שינוי…
כשהגיע הנציב הבריטי לפגישה וירד מרכבו, נעמד מול הבית והחל מחפש, היכן הבית היפה כראוי למנהיג היהודים… הוא תר בעיניו אנה ואנה, אך מקורביו רמזו לו לבוא בעקבותיהם, והם כבר יובילוהו אל בית הרב. עם כל מדרגה שירד הנציב לכיוון הקומה שמתחת לבנין – בה שכן בית הרב, הלכו עיניו והתעגלו בתדהמה…
כשניצב על פתח הבית, נעמד הנציב המום, כאילו הקפיא אותו המראה. הוא חשב כי הוא מגיע לבית נאה ומכובד, והנה הוא מגלה כי רב היהודים מתגורר בדירה טחובה, אי שם מתחת לאדמה, דירה צפופה ופשוטה שהדלות זועקת מקירותיה… דקות ארוכות עמד הנציב המום ומשתומם מפשטות הבית והעוני הזועק ממנו, עד שהתאושש והושיט את ידו לשלום…
מיד אחרי שאילת שלום מנומסת, לא עצר כח מלשאול בתדהמה: 'האומנם?! זה ביתו של הרב?! כאן?! מתחת לאדמה?! היתכן?! הרי שמו של הרב נערץ בפי כל, שמעו הגיע עד לממלכת בריטניה שאני פועל בשליחותה, האם ראוי שהרב מתגורר בבית שכזה?! האם לא היה אפשר למצוא לרב בית נורמלי יותר?!'
השאלות קלחו מפיו בשטף, לא היה ניתן לעוצרו… ההלם בו היה נתון היה כה דרמטי, עד ששכח בכלל את נושא השיחה לשמה הגיע, רק ביקש להבין את תנאי חייו ומגוריו של הרב. האומנם, בכזה בית מתגורר רבה של ירושלים?
הרב זוננפלד האזין לשאלות שנורו לעברו, וכמו ציפה להן. מצחו נחרש קמטים, והוא לא הגיב או הסביר. תחת זאת, ביקש מאורחו לבוא בעקבותיו, והובילו אל החלון היחיד בבית. הרב הסיט את הוילון, הצביע בעיניים עצובות על המראה הנשקף מהחלון, ואמר לאורחו:
'תביט נא, אתה רואה שם קיר בעל אבנים גדולות, הכותל המערבי? המקום הזה היה הבית של אבא שלי, הבית של בורא עולם, אביהם של עם ישראל. הבית הגדול והקדוש בו כבודו של עולם התגורר, הפך למאכולת אש ונחרב עד היסוד – – – '
הרב ניגב את הדמעות שנקוו בעיניו, נאנח עמוקות והמשיך: 'נו, כשאבא שלי אין לו אלא חורבה, כשהוא לא זוכה לבית יפה משלו כבימי קדם, כשלאבא אין בית – האם אני צריך יותר מחורבה? האם ראוי לי לטרוח עבור ביתי שיהיה יפה ונאה? הלא לאבא שלי אין בית בכלל, לאבא שלי לא נותרה אלא חורבה עלובה, שועלים הילכו בה!'
הרב פרץ בבכי מר, לנגד עיני הנציב הבריטי, הנדהם מפרץ ההתרגשות הלא צפוי. הוא חשב שבא לפגוש אישיות רוחנית מנהיגותית, והוא פוגש לב שבור וכאוב, מרוסק מכאב ומבכה בצער, הזועק לעברו: 'כשלאבא שלי יש בקושי חורבה, האם אני ראוי לדירה יפה ונאה?' – – –
סיפור זה, המתואר בספר תולדותיו של הרב זוננפלד, מעניק לנו ראיה אחרת, פותח לנו פרספקטיבה חדשה על החיים. כמה אנו עשויים לפעול כדי לשפר את איכות חיינו, את הבית בו אנו מתגוררים, להתקדם בעבודה או לשפר את מעמדנו האישי, ואם איננו מצליחים – הדבר כואב לנו, מצער אותנו…
אבל אם נתבונן בחסר של אבינו שבשמים, בצער העמוק על הגלות המתארכת וסאת הייסורים המדממת המוטלת על בניו אהוביו בגללה, בכאב האינסופי לנוכח ביזוי מקום מגוריו והיכלו הנשגב – יקבלו החסרים שלנו את מקומם האמיתי, הצער עליהם ייכנס למידתו הנכונה. חיינו הגשמיים יתגמדו, הכאבים האישיים שלנו יתקטנו, כי לאבינו האהוב אין בית בכלל, ביתו הפך לחורבה, ירושלים ניתנה לביזה. וזה כואב הרבה יותר, מייסר שבעתיים…
הבה נייחד את היממה הקרובה, לצאת קצת מהמחשבות על תנאי חיינו ומצבינו, עתידנו ודאגותינו האישיות. הבה נייחד את היממה הזו לחשוב כמה גדול הכאב והצער בראותנו את אבא בגלות, ומה נוכל לעשות כדי להחיש ולקרב ולמהר את הגאולה השלימה!
כי בכוחות משותפים, באחדות אמת, בתפילות מקירות הלב ובשיפור רוחני אישי – נוכל לסייע, לבנות עוד אבן, להחיש ולקרב את היום בו 'במהרה יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים!'
היכן האור? מדוע אין יום?
היה זה בעיצומו של החורף הרוסי הקפוא, בימים קצרים וקרים במיוחד. משלחת של אנשי עסקים עשתה דרכה מסנט פטרבורג לאודסה, בשל עיסוקים בוערים ודחופים שלא היה ניתן לדחותם לימי הקיץ הנוחים. הדרך מושלגת ובוצית, הקור מקפיא וחודר לעצמות, ומבעוד מועד צוידה העגלה במעילים כבדים ושמיכות צמר עבות, כמו גם בלא מעט בקבוקי וודקה לחמם את העצמות הקפואות…
הם יצאו לדרך בשעת לילה מוקדמת, נוסעים בעגלת שלג מיוחדת, רתומה לשלושה סוסים אבירים שיוכלו להתמודד עם הביצות והררי השלג הנערמים. העגלון ישב במקומו בראש העגלה, כשמשני צידיו תנורים בוערים לחמם את ידיו המצליפות ללא רחם בסוסים הרצים. מאחור, בתוככי העגלה, הצטנפו הסוחרים במעיליהם ושמיכותיהם, ונרדמו לשנת לילה…
כעבור כמה שעות התעוררו, ולנוכח החושך השורר בחוץ – שתו כוסית או שתיים ושוחחו מעט, עד שנרדמו בשנית. חלפו עוד כמה שעות טובות, ושוב התעוררו הסוחרים משנתם, אך עדיין היה חשוך וקר מאוד, ולכן לא מיהרו לצאת ולהתמתח, או לבדוק מתי יאיר השחר. בשגרתיות שלחו ידיהם לבקבוק הוודקה, שתו עוד כוסית הגונה עד שחשו כי עצמותיהם התחממו דיין, ושבו לישון שנת ישרים…
בפעם הרביעית שהתעוררו, עדיין היה חושך מוחלט בחוץ, סמיך ואפל. השלג היכה על העגלה בחוזקה, ומבעד לחלוטין נראתה אפילה סמיכה, שכדורים לבנבנים קטיפתיים מתגלגלים בתוכה… הפעם הם התפלאו – הן זו כבר הפעם הרביעית שהם מתעוררים, ועדיין חשוך והלילה שולט בכיפה? עד מתי ישרור הלילה הזה? מתי יאיר כבר השחר?
אחרי ששתו עוד כוסית, קראו לעגלון. 'ילמדנו רבינו העגלון', שאלו בפליאה, 'מתי כבר יבוא הבוקר? הן יצאנו לדרכנו לפני הרבה שעות, בלילה. התעוררנו כמה פעמים והיה לילה, ועכשיו – עדיין לילה! היתכן כדבר הזה? אולי הגענו להרי החושך, אולי כבר לא יאיר היום?'
העגלון הצטחק לעברם: 'סוחרים נכבדים! בעונה זו הימים קצרים, כבר חלפו כמה ימים, בהם ישנתם שנת ישרים. היום האיר, היתה הזדמנות לראות את השמש – אך אתם ישנתם… התעוררתם בלילה, ונרדמתם שוב עוד לפני שהאיר שוב היום… וכשהתעוררתם בשלישית, שוב היה כבר לילה… הימים חולפים, השמש זורחת, אפשר לראות את האור, אבל אתם בוחרים לישון ברציפות את שעות היום, ולכן נראה לכם כי הכל לילה אחד ארוך!'
את הסיפור הזה, סיפר רבי בנימין הצדיק, המגיד מראדין, כשרבן של ישראל, ה'חפץ חיים' זצ"ל תינה בפניו את צערו וכאבו האינסופי, לנוכח הגלות המתארכת וצער השכינה. רבי בנימין השיבו בסיפור זה, והוסיף: 'הרי ניתנות לנו הזדמנויות, בכל יום מחדש מאיר השחר, יש לנו אינספור הזדמנויות לגלות את האור, לפתוח פתח לגאולה, אך אנו ישנים, עם ישראל ישן ואינו מבחין בקרני השמש, מוותר על ההזדמנויות לפעול לקירוב הגאולה!'
כך אומר ישעיה הנביא: 'שומר מה מליל? אמר שומר אתא בוקר וגם לילה'. הנביא זועק בשם עם ישראל: בורא עולם – שומר ישראל, מה נשתנה הלילה הזה? על שום מה הגלות הזו כה ארוכה, כה מסובכת, כה כואבת, בלתי נגמרת? מדוע לא יקיץ הקץ ויגיע שחר הגאולה, למה הלילה הזה כה כואב ומייסר ולא מגיע כבר הבוקר?'
ואילו ה' – שומר ישראל משיב: 'אתא בוקר וגם לילה' – ניתנו כבר אינספור הזדמנויות לצאת מחשכת הגלות, לראות את אור הגאולה. אור הגאולה כבר עלה פעמים רבות, אך הזדמנויות אלה חלפו עברו בלי לנצלן, ולכן מגיע עוד לילה ועוד לילה, הגלות הולכת ומעמיקה, נמשכת ומייסרת, והבקרים מתפספסים בין הידיים, הזדמנויות של גאולה חולפות בלי להאיר…
אבל יש פתרון, הכתוב בהמשך הפסוק: 'אם תבעיון בעיו' – מלשון בקשה, תפילה. התפילות הן הכלי שלנו להביא את הגאולה. התחנונים והבקשות, הזעקה לאבא שבשמים מקירות הלב כי יגאלנו, הם שיביאו בכנפיהם את הגאולה, הם שיעלו את האור על אפילת הגלות הנוראית, ויאירו לנו באורה של הגאולה המיוחלת!
הבה נפנים את הדברים, נבין כי ענין התפילה על הגאולה נראה רחוק, ויש מי שחושבים כי מי אנחנו שנתפלל, ומי יודע אם נועיל, קודם נתפלל על צרותינו האישיות…
לא ולא! יש לנו הזדמנויות מדי יום להתפלל מעומק הלב 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה', לזעוק 'את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח', להשתפך ברגש ובתחינה 'ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים', כדי להחיש את הגאולה, לקצר את הגלות, להפסיק את הלילה הארוך, המתמשך והאפל שאנו שרויים בו, ולעבור ליום שכולו טוב, לימי הגאולה העתידה בה גם הלילה כיום יאיר!
זה אפשרי כל כך, וזה תלוי רק בנו! הבה נייחד את ימי האבל על החורבן, ואם לא ניגאל עוד השנה – נזכור לאורך כל השנה, לזעוק ולהתפלל, להתחנן ולהקיש על שערי שמים בתחינה נרגשת, לשפוך דמעות כמים ולהתעקש בצעקה רועמת: 'יהי רצון מלפניך… שייבנה בית המקדש במהרה בימינו, מתי תמלוך בציון, בקרוב בימינו לעולם ועד תשכון!'
עת רצון מיוחדת!
יום תשעה באב, הוא יום בו אנו מגיעים לבית הכנסת, יושבים על הארץ, ומקוננים שעות ארוכות על צער השכינה והגלות הארוכה. אך בחיקו של יום, טמונה עת רצון מיוחדת ונדירה שכדאי להכירה, ולנצל אותה היטב:
בזמן בו אנו יושבים ומקוננים על צער השכינה, מתרחש חיבור חזק ואיתן במיוחד עם אבינו שבשמים. העובדה כי אנו זונחים את כל עיסוקינו ומייחדים את זמננו להצטער ולבכות על בית המקדש ששמם והגלות הנוראית המתמשכת, יוצרת רגעי חיבור עוצמתיים במיוחד עם אבינו שבשמים, ואת הרגעים האלה יש לנצל, לשמור ולייקר…
וכך חושף הרה"ק רבי פנחס מקוריץ זי"ע סגולה יקרה ונדירה: מתוך החיבור העוצמתי של הכאב – ניתן לפעול ישועות גדולות, ניתן לשפוך את הלב ולפעול ישועות נשגבות, אשר אי אפשר לזכות בהן באף זמן אחר כמו בעת החיבור הזה. אך מי שלא נזהר ברגעים היקרים הללו, ואינו מצטער וכואב עם אבא שבשמים – כמה הוא מפסיד וכמה הדבר מסוכן, לקחת את רגע החיבור עם אבא שבשמים ולהשליכו ככלי אין חפץ בו…
הבה נכיר בערכן של שעות הקינות, הבה ננצלן כראוי לפתוח את הלב ולהקיש על שערי שמים, לפעול ישועות לעצמנו ובעיקר – להחיש את הגאולה וישועת עם ישראל!
נעליים שמעולם לא ננעלו…
מהמקורבים ביותר לגאון ישראל ה'חפץ חיים' זצ"ל, היה יהודי תלמיד חכם שזכה לשמשו בשם רבי לייבל'ה ברוידא זצ"ל. כשנפטר הרב ברוידא ובאו המנחמים לביתו, הוליכה אותם רעייתו האלמנה לחדר השינה שלו, שם היו מונחות נעליים שחורות ומבריקות, חדשות ונוצצות, שמעולם לא השתמשו בהן. לנוכח עיני המנחמים התמהות על הנעליים שלא באו לשימוש, הסבירה רעייתו:
'הרב היה תלמיד ה'חפץ חיים', וכמי שגדל בצילו – היה חי את הציפיה למשיח, את הדריכות לקראת עת הגאולה… הרי לרבו היה בגד חדש וחשוב בו לא השתמש מעולם, כי אמר שהוא מונח אצלו לעת ביאת המשיח, אז יוכל לצאת לקראתו בבגד חדש, כראוי למעמד המכובד של קבלת פני משיח… ואף בעלי כן, הכין לעצמו זוג נעליים חדשות בהם יצעד לקראת המשיח, ובכל יום היה מביט בהן בצער ובאכזבה, ומנער אותן מהאבק באומרו: 'היום לא זכינו, אבל אולי מחר, אולי מחר…"
את הסיפור סיפר מגיד המישרים הנודע, הגאון הרב מנחם שטיין שליט"א, והמסר הבוקע ממנו נוקב חדרי לב: הרי כשאנו מחכים למשהו, אנו יודעים איך לפעול כדי לקדמו… כשמצפים לעבור דירה – רצים אחרי המתווכים, כשמבקשים לעשות שידוך – מטרטרים את השדכנים, וכשמבקשים להתקדם בקריירה, אנו יודעים איך לדחוף, לפעול, לנסות בכל דרך…
הבה נחיה את הציפיה לגאולה, לפחות באותה מידה… הבה נפעל בכיוון, נדחף בכל הכח – נתפלל מעומק הלב, נפעל להרבות אהבת חינם, נכניס את הציפיה לגאולה כנוכחת ופעילה בסדר היום שלנו. ואז נוכל לענות בחיוב על השאלה שנישאל 'ציפית לישועה?' – כי אכן, פעלנו ככל יכולתנו, עשינו כל שלאל ידינו, כדי לזכות כבר בישועה, כדי לראות בשובנו לציון ברחמים!
(מתוך הספר 'פניני פרשת השבוע', הרב קובלסקי)
לשליחת תגובות לכותב הטור הרב אשר קובלסקי, כתבו ל-