יום ראשון י"ט בחשוון תש"פ
חמץ שהושלך לים והים שב ופלט אותו – האם חובת ביעורו עדיין מוטלת על בעליו?
נאמר בתורה: "תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם", ופירשו חכמינו ז"ל: "בכל דבר שאתה יכול להשביתו". והיינו, שניתן לשורפו, או לפוררו ולזרות את הפירורים ברוח, או להשליכו לים או לנהר. וכן ניתן להשליכו לבית הכסא.
וכששורפו לפני זמן איסור חמץ, די בכך שישרפנו עד שייפסל מאכילת כלב, אך לאחר זמן איסורו צריך לשורפו עד שיהפך לפחם. וראה להלן.
וכשמשליכו לים או לנהר, יש אומרים שצריך לפוררו תחילה, מחשש שימצאוהו נוסעי ספינות, וכיוצא בהם, בטרם יתפורר; ויש להחמיר כדבריהם. ובחמץ קשה, לכל הדעות צריך לפוררו תחילה. ואם הים שב ופלט את החמץ שהשליכו לתוכו – יש שהסתפק אם חלה חובת הביעור על בעלי החמץ, או שברגע שהשליך את החמץ לים כבר פקעה בעלותו מעליו.
[שו"ע תמה, א, ומשנ"ב א-ד; ביאורים ומוספים דרשו, 1, 2, 3 ו־5]
מדוע נוהגים לקיים את מצוַת ביעור החמץ בערב הפסח דווקא בשריפה?
בהמשך לאמוּר: במשנה במסכת פסחים מובאת דעת רבי יהודה שאין ביעור חמץ אלא בשריפה, כדרך 'נותר' בבשר הקדשים, שביעורו בשריפה בלבד.
ובדברי הראשונים ישנן ארבע דעות ביחס לאיזה זמן הדברים אמורים: א. כל שלושים יום שלפני הפסח, שבהם ניתן כבר לקיים את מצוַת הביעור. ב. מתחילת השעה השישית ('זמנית') בערב פסח, שאז החמץ אסור בהנאה מדרבנן. ג. מחצות היום של ערב פסח, שאז החמץ אסור בהנאה מדאורייתא. ד. בשבעת ימי הפסח.
ומכיון שיש מהראשונים שפוסקים כדעת רבי יהודה, נהגו להחמיר ולבער את החמץ שנותר בערב פסח דווקא בשריפה, למרות ששורפו לפני זמן איסורו. ואם מוצא חמץ ברשותו לאחר תחילת זמן איסור חמץ, בודאי יש להחמיר לכתחילה לבערו דווקא בשריפה.
[שו"ע תמה, א, משנ"ב ו ו־ח, ושעה"צ טז-יז]
האם ראוי לשפוך נפט על החמץ לפני שריפתו?
כאמוּר, המנהג לקיים את מצוַת ביעור חמץ בשריפה. ונהגו לעשות זאת ביום ערב פסח, כדין 'נותר' בבשר הקרבנות (ראה לעיל), ששריפתו ביום בלבד. וכן כדי שהשריפה תהווה תזכורת ל'ביטול' החמץ לפני תחילת זמן איסור חמץ.
ומי שיש ברשותו 'ערבות' מחג הסוכות, ישתמש בהן לשריפת חמץ, מפני שראוי לקיים מצוה בחפץ שכבר קיימו בו מצוה.
ואין לבטל את החמץ אלא לאחר השריפה, כדי שיקיים את מצות הביעור בחמץ השייך לו. וכמו כן, אין לשפוך נפט על החמץ לפני השריפה, כדי שלא יפסל מאכילת כלב בטרם יתבער בשריפה; ויש אומרים שניתן לשפוך מעט נפט, כיון שהוא מתאדה לפני שהחמץ עצמו נשרף.
ויש מהאחרונים שכתב שעל פי מנהגנו לקיים מצות ביעור דווקא בשריפה, נדרשת שריפה בעצים דווקא, ולא בגז וכדומה; ויש חולקים.
[שו"ע תמה, א, ומשנ"ב ז; ביאורים ומוספים דרשו, 7-8]