בערב החג קיבלנו מאחד מנכדיו הגדולים של רבינו שליט"א עובדה מפעימה שיש בה כדי לעורר חיזוק אדיר לתפילה במנין ובזמן, גם אם הדבר לא תמיד קל, ואפילו אם נראה כבלתי אפשרי.
וכך סח לנו הנכד: היה זה בליל שבת חוה"מ סוכות תשמ"ה, הייתי ילד כבן חמש, באתי לבקר בסוכה של הסבא והסבתא. הסתובבנו בבית, ובשלב מסויים כבר התקרב שעת ערבית. סבתי הרבנית הצדקנית ע"ה אשת להבחל"ח רבינו שליט"א הקפידה כל יום (מאז שהתחתנו כל הילדים), ללכת לבית הכנסת להתפלל בציבור שלוש תפילות ביום. כשהתקרב זמן התפילה, היא קמה וירדה לבית הכנסת.
ילד קטן הייתי והתלוויתי אליה, אלא שאצלי היה את מפתח הבית, ומשום מה בלי לשאול רשות, נעלתי את הבית, שלא ישאר פתוח, והשארתי את המפתח בחדר המתנה, ושכחתי שבפנים נשאר הסבא שליט"א שקוע בלימוד.
כעבור כמה דקות, רבינו שנשאר בסוכה יחד עם אדם נוסף ששהה אצלו מבחין בשעון שעל השולחן, כי בעוד מספר רגעים מתחילה תפילת ערבית. הוא שליט"א הקפיד מאז ומתמיד להתפלל במנין הראשון, ארבעים רגעים אחרי השקיעה, ולא לאחר אותו בשום מחיר. זריזין מקדימים.
הוא קם לכיוון הדלת, אבל אז מגלה כי… הבית נעול בלי יכולת לצאת. לא היה לו שום מושג היכן המפתח.
בלי אומר ודברים נטל כסא וקירב אותו לחלון הקטנטן שעל יד דלת הכניסה המפורסם (40 ס"מ על 40 ס"מ), טיפס בגובה מטר וחצי, השחיל את ראשו וגופו מהחלון וקפץ החוצה מן החלון, ולאחריו האורח וירדו לבית הכנסת.
למחרת, כשהגעתי לביתו הוא ראה אותי וחייך תוך כדי שהוא מעיר לי 'למה נעלת אותי אתמול?'… העובדה הזו נחרטה בזכרוני, שמעידה יותר מהכל על הקפדה בכל קוצו של יוד.
(מתוך דברי שיח פרשת נח תש"פ)