נחנו נעבור חלוצים לפני ד' לב לב
"סוף העולם"
מדינת צ'ילה המצויה בקצה המפה של יבשת אמריקה, מוגדרת כ'סוף העולם', מקום היישוב האחרון בדרום כדור הארץ (לפני אנטארטיקה).
באותה תקופה נודע מפה לאוזן כי צ'ילה היא מכרה הון לבעלי עסקים ומזומנת להם רווחים הגונים, ואכן רבים הגיעו לשם וניהלו עסקים מוצלחים. אחד מאלו, היה יהודי יקר מקנדה שעשה חיל בעסקיו וראה ברכה בעמלו. הוא רקם קשרים טובים עם אישי הממשל, שראו בעין יפה את השקעותיו במקום שהניעו את הכלכלה המקומית וסיפקו מקורות תעסוקה לתושבים.
באותם ימים יצא רבי שמשון זצ"ל לחוץ לארץ לשם מגבית עבור הישיבה בירוחם שבדרום הארץ, במהלכה פגש באותו יהודי עשיר שלבו היה חם לדברים שבקדושה, ונוצר ביניהם קשר הדוק. רבי שמשון בן השלושים וחמש ויבלחט"א רבי ברכיהו שינקר שליט"א – חברו יחדיו והחליטו לעשות עמו 'עסקים רוחניים' בצ'ילה.
חורבן מוחלט
באחת מדרשותיו תיאר רבי שמשון זצ"ל את ההידרדרות הרוחנית שפקדה חבל ארץ זה. ,פגשתי שם יהודים זקנים", אמר, "והם סיפרו לי שלפני כחמישים שנה בתי הכנסת ובתי המדרש בצ'ילה היו מלאים עד אפס מקום בלומדי תורה, ובמיוחד בלילות שישי. היו גם רבים שהחזיקו ביהדותם במסירות נפש על ידי התמדתם בתורה ומכוח יראת השמים שהיתה להם.
והנה כיום מספרם של שומרי התורה והמצוות שם מועט ביותר, עד כדי כך שיש להם בעיה רצינית להשיג מנין אנשים לתפילה! הזקנים הללו מוסיפים ומספרים מה הביא למצב הזה, ואומרים שמשום מה לא דאגו אנשי הדור ההוא כראוי לדור ההמשך.
הם לא בנו תלמודי תורה ולא ישיבות, ומתוך כך אבד הדור השני כולו.
לא נגזים, סיים, אם נאמר שמתוך קהילה גדולה של שומרי תורה ומצוות שהיתה קיימת שם בעבר, לא נותר אלא חצי אחוז – ואולי אפס אחוזים – של שומרי תורה ומצוות. חורבן מוחלט!" להצלת המקום מכיליון – היה הכרח להתחיל הכל מבראשית ולבסס שם חיי קהילה יהודיים על טהרת הקודש. ובכן, מי מוכן לארוז את חפציו ולצאת לגור בקצה העולם – כפשוטו? ללא מזון כשר זמין וללא שירותי דת הולמים?!
איך בונים מקום תורה
מאחורי הרעיון של ייסוד ה'כולל' בסנטיאגו טמונה היתה השקפה עמוקה, מתוך הנחה שכדי להפוך מקום שממה רוחנית מוחלטת לחיי רוח פורחים, חובה לנטוע שם תורה. אין דרך אחרת להצלחה אלא על ידי מקום תורה אמיתי.
הוחלט אפוא על הקמת 'כולל'.
אך הנדיב הנכבד הציב שאלה: כדי להקים כולל בצ'ילה יש להזיל הון תועפות. כדי לשכנע אברכים בעלי רמה ניאותה להרחיק נדוד על צ'ילה, יש להציע מלגה מכובדת. נמצא אפוא שבסכום של אחזקת עשרה אברכים בסנטיאגו, יכול אני להחזיק כמעט ישיבה שלמה בארץ ישראל. ומאי חזית דדמא דידיהו סמיק טפי?
שאלה טובה.
הם נסעו יחד לארץ ישראל אל מרן הרב שך זצ"ל, וכשהציגו בפניו את השאלה השיב מרן זצ"ל: "לא ראוי שתהיה מדינה ללא תורה כלל, ולכן יש להחזיק שם כולל אברכים. תורה בטהרתה".
מקור של קדושה
וכאשר נשאל רבי שמשון מה הביאור בדעת תורה זו. שכן לכאורה הרי אף בארץ ישראל גופא. לשם משל, אין חיי תורה כל מקום. גם בה יש די מקומות שאין בהם כולל או ישיבה, ומה תוחלת אפוא לפזר מאות אלפי דולרים להצלת יהודים בצ'ילה, בעוד בעשירית מסכום זה ניתן להציל מספר דומה של יהודים בארץ ישראל?
הטעים רבי שמשון והסביר:
כדי להקים מקום המצוי בשממה רוחנית, יש להציב בו מקור של קדושה, שהוא כעין 'תחנת כוח' האמורה לספק אנרגיה לחום ואור. לפיכך אינה דומה מדינה שלמה לכמה מקומות מרוחקים בארץ ישראל. שם הרי כבר יש מקור של קדושה, ונתין לשאוב רוחניות ממקומות סמוכים, לעומת זאת כאשר מדינה שלמה מצויה ללא מקור של קדושה, אין אפשרות כלל להתקדם בה באופן משמעותי. ומקור של קדושה היינו – מקום שלומדים בו תורה בטהרה.
הקמת הכולל
הפור נפל, וההכנות המעשיות להקמת הכולל החלו, כשאף לזאת נדרש רבי שמשון זצ"ל בגופו והחל לגבש קבוצה נבחרת. אולם בטרם מעשה נשלחו למקום המיועד האחים רבי יצחק ורבי פנחס שקד שליט"א, בבחינת "ואת יהודה שלח לפניו", כדי לבחון את תנאי המקום ואם הדבר מעשי. משהתקבל מהם אישור שהמקום מתאים, כבר היה רבי שמשון זצ"ל בעיצומה של מלאכת גיבוש קבוצת האברכים הראשונה.
ולא היתה זו מן המלאכות הקלות שבמקדש כלל וכלל. הניסיון ליצור גרעין של אברכים חשובים שייאותו לנדוד למקומות נידחים, התגלה כדבר מורכב. שכן מטבע הדברים 'מבצע' מהפכני שכזה עלול לקסום דווקא לכאלו שהם חובבי הרפתקאות מטבעם, ויותר משיתמסרו למשימה הקשה – לשקוד על התורה בהתמדה, יתייחסו בעיקר לאתגר המרתק, או למצער – שלנגד עיניהם עומדת 'פרשת הכסף' המוצע כמלגה למתאימים. אבל בסייעתא דשמיא התגבשה קבוצה ראויה, ובשאיפתו שהלימוד במקום יהיה כזה שבכוחו להעמיד מקור של קדושה על תלו ותורה בשיאה ותפארתה, נבחרו כעשרה אברכים מופלגים שהייעוד הזה הולם אותם. במקביל, כדי ליצור את התנאים הדרושים לבית מדרש נכבד, הובאו לשם כל ספרי היסוד הנצרכים, כאלה שמפארים את שאר הכוללים החשובים שבמרכזי התורה בארץ ישראל ובעולם. וכך נפתח הכולל בתנופה, בתקווה שמעט מן האור יגרש הרבה מן החושך.
קושי תנאי המחיה
מבחינת תנאי המחיה היו השנים הראשונות רצופות בקשיי בראשית צפויים, ובשל מגבלות הכשרות בחבל ארץ נידח זה, נאלצו האברכים לנהל חיים בתנאים כמעט בלתי אפשריים, משל צעדו הם מאה שנה לאחור במנהרת הזמן. חלב ישראל, למשל, לא היה דבר של מה בכך. היה צורך לשלוח מפקח אל הרפת שיעמוד בשעת החליבה, משם הובא כחלב גולמי שאותו היה עליהם להרתיח, ואת חלקו הפכו לגבינה בתנאי ייצור פרימיטיביים. אף את הלחם אפו בבית לבדם, אחד האברכים היה בעל ידע מעשי בשחיטה, ובנוסף היה מגיע מדי חודשיים שוחט ירא שמים מארגנטינה, ובמשך יומיים התנהלה שחיטה של עופות ובקר, שממנה אכלו בשבועות שלאחר מכן.
מעשה בשני אתרוגים
כדי לסבר את האוזן בקשיים המיוחדים שנתקלו בהם אברכי המקום, ישמש המאורע הבא. בתנאי ימינו, אין כל בעיה בהשגת ארבעת המינים לחג הסוכות. כל ילד בגיל חינוך, זוכה היום לנענע מינים כשרים ומהודרים שספק אם היו דוגמתם במרבית קהילות ישראל בעבר, ברחבי רוסיה ואירופה, שם הסתפקו בסט אחד או שניים של ארבעה מינים כשרים, שעליהם בירכו בזה אחר זה כל אנשי הקהילה למגדול ועד קטן.
אבל בצ'ילה, לפחות באותה תקופה שבה נפתח הכולל, נאלצו להתמודד גם בפרט זה עם תנאי חיים של עשרות שנים אחורה. ארבת המינים מגידול מקומי לא היה בנמצא מהסיבה הפשוטה שיהודי הארץ ההיא דמו בעיקר לערבה מבחינת הטעם והריח ביהדות… והרי בדיוק לשם כך נעשו המאמצים הכבירים לתקוע בה יתד של תורה בטהרתה. מאידך גיסא, גם האפשרות לייבא ממדינות אחרות לא היתה קיימת בשל חשש השלטונות המקומיים מפני החדרת צמחים נגועים מחוץ למדינה, העלולים לייבא מזיקים בלתי רצויים לענף החקלאות במדינה. לפיכך, בביקורת הגבולות פשפשו ובדקו היטב במטענים הנכנסים והחשש שלהם מהחדרת צמחים ופירות לתחומם, עלה על החשש מפני החדרת חומרי נפץ…
והנה לקראת חג הסוכות באחת השנים הטמינו אברכים בתוך מטענם שני אתרוגים שאותם רכשו בארצות הברית. למרבה הצער התגלו האתרוגים והאברכים שניסו להסביר לפקידים שהפירות מיועדים לצורכי דת ועד כמה הם נחוצים, התחננו במשטרת המכס ליחס שונה מן הרגיל החורג מן ההוראות הקפדניות הרגילות.
לאחר דין ודברים התרצו פקידי המכס להותירם שלמים, אולם בתנאי שיניחו אותם למשמרת במשטרת הגבולות עד ערבו של החג – אז יבואו לקחתם, ותכף לאחר המועד יוחזרו אחר כבוד למשטרה בשלמות על מנת להבטיח שלא ישתלו אותם באדמה. ניחא. בערב יום טוב ראשון של סוכות באו האברכים כמוסכם למשטרה, והפקידים האדיבים – 'עם הארצ'ים' שכמותם – לא פחות ולא יותר פסעו מעדנות אל המקפיא והוציאו משם את האתרוגים. כמובן, ההקפאה העמוקה נתנה בהם את אותותיה, והמראה הכמוש של האתרוגים אילץ את האברכים לגנוז את חלומם ולהותירם שם מיותמים.
יוזמה מקורית
מצב זה הביא את רבי שמשון לנקוט ביוזמה מקורית. במהלך חודש תמוז באחת השנים, הבחינו לפתע בחצר של בניין הכולל בכמה נבטי שתילים חדשים המבצבצים על פני הקרקע. היו אלו שתילי עץ ערבה שרבי שמשון קיווה באמצעותם לספק את צורכי חג הסוכות הקרוב מתוצרת מקומית.
מהיכן הצליח להשיג את השתילים – לא ידוע, שכן כאמור בצ'ילה החוק אוסר לייבא שתילים מן החוץ מחשש למחלות. אך עובדה היא שהדבר עלה בידו. ולא זו בלבד אלא שדאג מדי יום לטפח ולהשקות את השתילים הרכים ביוזמה אישית מקורית למען אברכי הכולל ושאר יהודי הקהילה.
(מתוך הספר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו)