ההלכות הנלמדות בימים אלו עוסקות באופנים שונים שבהם מותר להאמין ללשון הרע, וביניהם, כאשר יש 'דברים הניכרים' שהסיפור אמת. דוגמא ל'דברים הניכרים' כתב החפץ חיים (באמ"ח כלל ז' מהלכות לשון הרע סוף ס"ק ב), שאם המספר סיפר את הלשון הרע בפני הנידון, והנידון מנסה לתרץ את עצמו, וניכר מתוך דברי התנצלותו שהדבר הוא אמת, מותר להאמין ולקבל את דברי הגנאי.
בין הסייגים הרבים שיש להיתר זה, מדגיש החפץ חיים כי כל ההיתר הוא רק למי שראה את ה'דברים הניכרים' במו עיניו, או לבית דין שקיבלו עדות על הדברים הניכרים הללו. אבל אם יבוא מישהו ויספר דבר גנות על פלוני, ויחזק את אמיתות דברים ב'דברים ניכרים' שראה – אין כל היתר להאמין לו על כך.
ולפי זה, מעורר ה'חפץ חיים' וכותב: "ומזה תראה כמה אנשים טועין בענינים אלו. שאם נגנב להם חפץ, ויש להם על אחד חשד, אומרים לטובי העיר שיש להם על אחד דברים הניכרים, והם מכים ועונשין שלא מן הדין כדי שיודה. ובאמת הוא שלא כדין. דלו יהא דדברים ניכרים הוא כמו ראיה לעצם המעשה, וטובי העיר חשיבי כמו בית דין – הלא צריך שידעו מתחילה שנגנב, וגם עדים להדברים הניכרים, או שהם בעצמם יראו" וכו'.
הדוגמה שנותן ה'חפץ חיים' מתאימה לסיטואציות דומות בימינו. אם לא ב'טובי העיר', אז במורים, מנהלים, מדריכים או כל מי שממונה על סדר ציבורי כזה או אחר, שמישהו בא להתלונן לפניו על זולתו שעשה לו כך וכך. גם אם הלה תומך את טענותיו בכל מיני סימנים ברורים – אין לנו כל היתר לקבל את דבריו כאמת גמורה. כי הרי לא ראינו בעינינו את הסימנים הללו. ואין לנו אלא 'לחוש' בלבד ולנסות לברר את האמת.