כשנסע הגאון בן ציון אבא שאול זצ"ל לפרס לחיזוק התורה שם, בחזרתו בשדה התעופה נאבד ארנקו עם סכום כסף נכבד וכרטיסי הטיסה ועמדו בלא לדעת מה לעשות, והיה לכאו' הרגשה קשה מאוד, כי לא ידעו כלל שפה איך לדבר, וק"ו שאין להם כסף וכרטיסים וכו', ולא היה עמם שום אדם, אלא רק מרן והרבנית. לפתע בא איזה ישמעאלי גברתן, ושאל אם אבד להם משהו, וכשאמרו לו שאבד ארנק אמר שמצא, והחזיר תיכף, וחיכה לקבל איזו נתינה, ומרן לא נתן לו כלום והתקדם לעבר המטוס.
הישמעאלי ליווה אותם כל הדרך, עד שעלו בפועל למטוס, והרבנית תחי' ביקשה ממרן לתת לישמעאלי כסף 'בקשיש', יען כי הווה בעת המהפכה של חומייני ימ"ש, ושפיכות דמים היה קל, ובפרט של יהודי, והיה ניכר ממבטו של הישמעאלי שכועס, וגם היה מקום להבין שהוא זומם רע, אבל מרן לא נתן כלום. וככל שרמזה לו הרבנית ליתן, לא נתן.
וכשעלו למטוס וישבו בו, שאלה אותו למה לא נתן, וענה בקיצור נמרץ "לא תחנם" [שמעתי מהרבנית תחי'].
ובכתבי תלמידים מצאתי שבאיזה הזדמנות התייחס מרן למעשה זה בקיצור, וכך אמר: "צריך אדם תמיד לבטוח בה', היה חכם אחד שאיבד ארנק מלא דולרים בשדה תעופה בפרס, בטח בה' ותיכף בא ישמעאלי והחזיר לו הכל".
אפשר דבזה מוסבר קצת מה שחשש לאיסור לא תחנם, כשהיה נראה שאדרבה הנכון והראוי ליתן לו דבר מה כדי שלא יכעוס עליהם, כי הוא נקט שמבחינה טבעית לא היה שום סיבה שיחזיר הערבי להם את הכס, כי למה יעשה זה, בפרט בזמן שאין סדרים במדינה. וכו'. ונעשה כן ע"י הביטחון שהיה למרן בהשי"ת, והרגיש שאין צורך ליתן לו כלום. אמנם ודאי שאין ללמוד מזה לכל אופן ומצב, גם אם יארע לאדם כגון דא, וכמש"כ החזו"א באמונה ובטחון דההרגשה של הבוטח שלא יארע לו כל רע הוא לפי קדושת הבוטח ועוצם הביטחון.
(מתוך המבשר בלק תשע"ח)