וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם (במדבר טז, טו)
בפסקי ההלכה שלו נתן מרן הגרח"פ שיינברג זצ"ל דגש חזק ל'בין אדם לחברו', וכמה פעמים כאשר פסק הלכות שיכולות לגרום צער לזולת, לא אחת היה דואג להסביר מלבד הפסק, איך לנהוג בעדינות שלא יגרם כתוצאה מהפסק צער או עכ"פ לצמצמו. הג"ר שמואל רוזנגרטן ראש ישיבת בעלזא סיפר שפעם שאל שאלה מסוימת ורבינו ענה את שענה והדגיש שפסק הלכה זה שהוא פוסק לו, הוא בתנאי שלא יגרם מזה צער לזולת, אך בהלכה זו, הדין ישתנה אם זה יגרום צער. דוגמא נוספת, כאשר היה עונה לגבי איסור רחצה בתשעת הימים היה מדגיש לשואלים שלמרות שבדרך כלל אין להתרחץ, יש להקפיד שלא לצער הרבים בריח בלתי נעים, כגון על ידי פיזור ריח נעים וכדו'.
להפוך מידת הדין לרחמים
כמה פעמים ארע שגרמו לו נזק ונזהר שלא ירגישו בזה שהכאיבו והזיקו לו. בשמחת מצוה אחת, תוך כדי שהמלצר חילק את המנה הראשונה מעדה ידו וכלי עם רוטב נשפך על בגדו של ראש הישיבה. כמובן שהמלצר נתקף בבושה עצומה שגרם לרבינו דבר כזה ולא מצא את המילים לבקש את סליחתו. רבינו הפך את המצב, הוא החל מיד לומר לו שהוא זה שהכשילו בלי משים והחל מבקש את "סליחתו" על כך, ולא נתקררה דעתו בפיוסו, עד שכמה פעמים במהלך השמחה קרא לו וביקש את סליחתו המפורשת.
בערוב ימיו, כאשר היו מעלים אותו בכיסא, ארע שתוך כדי שהעלו אותו נתקעו אצבעותיו והמשיכו לעלות תוך שאצבעותיו נתונים במעקה עד ששמו לב. מיד בקשו סליחה ורבינו פטרם בחיוך ואמירה שכלום לא קרה. מספר אחד מבני הבית, כל עוד היו הבחורים שהעלוהו בבית נראה היה שכלום לא קרה. ברגע שעזבו החל מביט על היד שנפגעה, ולפתע ניכר היה שהוא כאוב.
עד היכן הגיעו הדברים, סיפר תלמיד שהיה יחד עם רבינו בחדרו בישיבה, וכאשר רבינו נעמד ממקומו, סבר התלמיד שקם ללכת ולכן הזיז ממנו את הכסא מאחוריו, רבינו לא הבחין בכך ושב להתיישב, ונפל… כשקם והתיישב על כסאו, הבין את הרגשתו הנוראה של התלמיד וקרא מיד לעברו, "הכל משמים לא קרה לי ב"ה שום דבר", והוסיף בבדיחותא, "לא משנה מה עם הראש, העיקר מה שיש בפנים". באותה תקופה כאשר באו לספר את שיער ראשו ביקש להימנע, הם יתפלאו למה לא הסתפר כהרגלו, אך אותו מקורב הבין היטב, הוא חשש שמא תתגלה המכה ואותו תלמיד יתבייש על שגרם כזאת לרבו, לכן נמנע מלהסתפר עד שהמכה חלפה.
מדוע הסתיר את עניבתו
עד כמה היתה לו רגישות אפילו לחשש צער קטן של הזולת, פעם נזקק לחבוש פלסטר על אצבעו ובאותו זמן כובד בסנדקאות, קודם שנסע לברית ביקש להוריד שמא זה יהיה מאוס בעיני בעל הברית. כמו כן כאשר נכנס לחתונות בבית אדמורי"ם ומשפחות חסידיות היה מכניס העניבה מתחת לטלית קטן, כדי לכבד את מנהגם ולהיות כמה שפחות שונה מהם.
פעם ניגש אדם בטעות לעמוד התפילה של הישיבה להתפלל, זאת מחוסר ידיעה שרבינו מקפיד להתפלל את כל התפילות בעצמו לפני העמוד. רבינו ביקש להניח לו שלא יפגע.
נכנס אדם והציג עצמו שהוא אלמוני, תלמיד ותיק מימים ימימה. רבינו לא זכרו וכנראה חשש שיפגע ולכן החל להתנצל וסיפר שהחליף כמה פעמים משקפיים וחוש הראיה לא במיטבו, והכל כדי שהלה לא יפגע.
מהאי טעמא לא סבל שיחכו לו, בביתו היתה הדלת פתוחה בכל שעות היממה ואילו כאשר היה מאן דהו נוקש על דלת חדרו בישיבה ביקש לפתוח לו מיד, ואפילו שעסק אז בענייניו הפרטיים.