מרדכי הלוי שוורצבורד- מורה הוראה נאות שמחה מודיעין עילית
בדף קי: מבואר גודל מעלת עניית 'אמן'. שנאמר "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים", אל תקרי 'שומר אמונים' אלא 'שאומר אמן', ומבואר שאמן זה ר"ת קל מלך נאמן.
ובברכות (דף נג:) אמרו גדול העונה אמן יותר מן המברך.
שלש כוונות של "אמן"
כתב השו"ע סי' קכ"ד ס"ו, שצריך לכוון בעניית אמן: 'אמת היא הברכה שבירך המברך, ואני מאמין בזה', כתב המשנ"ב בשם השל"ה והמג"א שיש שלשה סוגי אמן לפי הברכה שנאמרה, כי בברכות השבח והודאה שם משמעות אמן: אמת והוא מאמין בזה, אך בבקשות עניית אמן: הלוואי שיקוים דבר זה, ובברכות שמונה עשרה, שכוללות שבח ובקשה צריך לכלול גם אמת שהשי"ת עושה דבר זה והלוואי שימלא את בקשתנו, כגון 'חונן הדעת', יכוון אמת שהוא חונן דעה ויהי רצון שיחונן לנו גם כן דעה, והוסיף בשם הפמ"ג דבקדיש שמבקשים על גילוי כבוד מלכותו יתברך, בוודאי יתקיים, אלא צריך לכוון הלוואי שיתקיים במהרה, ולכאורה כן גם בברכות שמו"ע על בנין ירושלים והגאולה שהובטחנו בה, ובוודאי תבוא, אין לכוון 'הלוואי שיתקיים' כי בודאי יהיה, רק יכוון 'הלוואי שיתקיים במהרה'.
כוונת חזרת הש"ץ
כתב המשנ"ב בשם השל"ה, שכדי לכוון בחזרת הש"ץ ראוי לשים את הסדור נגד פניו בשעת חזרת הש"ץ, ועיניו ולבו שם שלא להביט בחוץ ואז מכוון לכל מילה, וידוע מהספה"ק שמעלת חזרת הש"ץ גדולה מתפילת לחש, ויש ליזהר בה מאד.
וראיתי להגאון ר' ישראל כאהן שליט"א רב קהילת משך חכמה במודיעין עילית, שהדפיס בסידורו "יסודות התפלה" את חזרת הש"ץ בנפרד לאחר תפלת לחש, ובסוף כל ברכה ערך בלשון קצר ומתומצת את כוונת ה"אמן" הראויה לאותה ברכה, אשרי אנוש יעשה זאת לשמוע חזרת הש"ץ מתוך הסדור, ועי"ז לכוון כראוי בכל "אמן".
תשעים אמנים בכל יום
כתב המג"א (סי' ו' סק"ט) שיש מצוה לומר בכל יום צ' אמנים, ע"פ הזוה"ק שיש להיות צדיק שזה תשעים אמנים, ארבע קדושות, עשרה קדישים, ומאה ברכות, ובסדור "יסודות התפילה" מנה את האמנים על סדר ברכות השחר וחזרת הש"ץ, וכתב השערי תשובה שהאריז"ל היה שומע הברכות מפי המברכים ברכות השחר ועונה אחריהם 'אמן'. ואפילו באמצע פסוקי דזמרה היה מפסיק ושותק ועונה אמן.
ברכות השחר בחברותא
יש נוהגים לברך ברכות השחר בחברותא, שהאחד מברך וחברו מקשיב ועונה אמן, וכשמסיים מתחיל חברו לברך והוא עונה אמן, והנה בזמן מרן הבית יוסף היה חכם אחד, ה"ר ישראל, שהנהיג בישיבתו כשמתקבצים לבית הכנסת, שכל אחד מברך ברכות השחר בקול וכולם עונים אמן, והמבי"ט (בסי' קי"ז וסי' ק"פ) כתב שמאחר שכבר שמעו את הברכות מפי הראשון ויכולים לצאת ידי חובה, שוב אם מברכים לעצמם הוי ברכה שאינה צריכה, וכ"ד הרשד"ם (או"ח סי' א'), ולדבריהם יוצא חידוש גדול שכאשר אדם שומע ברכה מחברו, ומכוון שלא לצאת כדי לברך בעצמו, נחשב גורם ברכה שאינה צריכה, והנה מנהגנו בספירת העומר שהחזן מברך בקול ועונים אחריו אמן ומכוונים שלא לצאת ומברך כל אחד לעצמו, וכן נוהגים בברכת ההלל, והמבי"ט שם השיב על ספירת העומר שזה כדי שלא יתבלבלו בספירה לכן נהגו כל אחד לברך ולספור בעצמו, וכן בברכת כהנים כולם מברכים, שאם היה אחד מברך והשאר עונים אמן היו מתבלבלים ב"יברכך", ע"ש עוד, שהאריך לבאר שאין מועיל עניית האמן להשלים למאה ברכות, והחכם הנ"ל כתב לו שאינם עושים זאת להשלים מאה ברכות, רק ליטול שכר על עניית אמנים כי שכרן גדול, וכ"כ המגן אברהם שנוהגים כן להשלים לתשעים אמנים.
הרמ"א מפאנו בתשובה (סי' ק"ט) כתב לחזק המנהג להשלים לתשעים אמנים, אחר שביאר שעניית הקדיש אינה עולה לצ' אמנים שהיא בכלל עשרה קדישים של י' של "צדיק" והאמנים הם בנפרד, לכן כתב שראוי לשמוע מהחזן ברכות השחר ולענות אמן ולא זו בלבד אלא, חברים הישנים בחדר אחד ישכימו לברך כל אחד לעצמו וחבריו יענו אמן, ומי שמברך לעצמו ואח"כ אשתו ובניו גדולים וקטנים מברכים לו, אין לך רעים אהובים יותר מאלה עכ"ל, אח"כ האריך לסתור דברי המבי"ט והמהרשד"ם דכיון שמברכים ומכוונים שלא להוציא ולא לצאת אחד מחברו אין בזה חשש.
ולמעשה כבר נשאל המהרי"ל ע"ז (בשו"ת חדשות סי' ב') אם יש בזה חשש ברכה שאינה צריכה, וכתב השואל שיש נוהגים שאחר שברך הש"ץ על הלולב מכוונים לשוח, כדי להתחייב בברכה ולא יצאו בברכת החזן, והשיב המוהרי"ל שאין בזה ברכה לבטלה כי מכוונים שלא לצאת, ותמה על מי שנוהג לשוח, שלפי דעתו הרי גורם ברכה שאינה צריכה, אלא שכיון שמכוונים לא לצאת א"א להוציאם ידי חובה בע"כ.
וכן פסק השולחן ערוך סי' ו' ס"ד, וכתב המשנ"ב שיש מפקפקים בזה, וכתב בשם התשובה מאהבה שלדידן שנוהגים שלא לצאת בברכת הש"ץ לכו"ע מותר לעשות כן, ומסיק שכל מקום יעשה לפי מנהגו שכל אחד יש לו על מי לסמוך.