יוסף מאיר האס
יובל שנים מלאו לאירועי 'ספטמבר השחור', שהתרחשו בזה אחר זה בחודש אלול תש"ל. במרכזם עמדה פרשיית חטיפת המטוסים לשדה דוסון, שהייתה סדרה של חטיפות מטוסים שבוצעו בימים ההם על ידי החזית העממית לשחרור פלסטין.
תוכניתם של החוטפים הייתה לחטוף ביום ראשון ה' אלול תש"ל, שלושה מטוסים שהיו מיועדים להגיע לניו-יורק. בפועל הם הצליחו לחטוף מתוכם רק שניים: טיסת TWA 74 מפרנקפורט וטיסת סוויסאייר 100 מציריך. המטוסים החטופים הונחתו בשדה התעופה זרקא, הידוע גם כשדה דוסון, מסלול המראה מדברי מבודד בירדן, ששימש בעבר כבסיס חיל האוויר המלכותי הבריטי. במשך שנים נודע האירוע בכל רחבי העולם כ'יום השחור של התעופה האווירית'.
אנשי החזית העממית הפרידו את אנשי הצוות והנוסעים אזרחי ארצות הברית, ישראל, גרמניה ושווייץ והחזיקו אותם בשבי, בעוד ששאר החטופים הועברו לעמאן. רוב החטופים שוחררו ביום שישי י' אלול, אך 56 הושארו כבני ערובה, ביניהם הישראלים ונוסעים שזוהו כיהודים. למחרת, בי"א אלול, פוצצו אנשי החזית העממית את המטוסים הריקים אל מול התקשורת העולמית.
לא היינו נדרשים לעסוק בסיפור חטיפות המטוסים, לולי דמותו ההדורה של הגה"צ רבי יצחק הוטנר זצ"ל שהייתה על אחד המטוסים החטופים. הייתה זו טיסה שנשאה 144 נוסעים ו-11 אנשי צוות. ביום החטיפה טס המטוס מנמל התעופה בן גוריון לנמל התעופה הבינלאומי אליניקון באתונה בירת יוון, ומשם לנמל התעופה הבינלאומי של פרנקפורט בגרמניה. הטיסה נחטפה זמן קצר לאחר ההמראה מפרנקפורט לכיוון ניו-יורק. המטוס הונחת בשדה דוסון ב-6:45 בערב לפי שעה מקומית. החוטפים השתלטו על תא הטייס והודיעו: "מדבר הקברניט החדש שלכם. הטיסה נחטפה על ידי החזית העממית לשחרור פלסטין".
על סיפון מטוס זה שהו בעת החטיפה בין היתר, בני משפחת הוטנר: רבי יצחק הוטנר ורעייתו הרבנית, בתם מרת ברוריה דייוויד ובעלה הגאון רבי יונתן דייוויד שליט"א (כיום, ראש ישיבת 'פחד יצחק'). היתה זו אחת מנסיעותיו התכופות של הגר"י הוטנר מארה"ב לארה"ק באותה תקופה, כאשר בין השנים תשכ"ה-תש"ל החל לתכנן הקמת ישיבה בארץ ישראל, ועל כן ביקר בארץ לעתים תדירות. באותה טיסה היה הגר"י הוטנר בדרכו חזרה לארה"ב, אז נחטף המטוס עליו שהה עם רעייתו, בתו וחתנו על ידי מחבלים מארגון 'ספטמבר השחור', והוא הונחת בעל כורחו בירדן, עד לשחרורו.
מחזות זוועה
על התלאות שעבר בימי שביו בידי המחבלים, אנו קוראים בידיעה שפורסמה באחד העיתונים מיום כ"ח אלול תש"ל. "ברוך מחיה המתים ברך הרב הוטנר, מבני הערובה בירדן שהגיע לקפריסין" – זועקת הכותרת הראשית. היה זה לאחר שחטופי המטוס היהודים הועברו יומיים לפני כן מירדן לקפריסין. "הם סובלים מחולשה גופנית קשה ועודם מזועזעים ממה שעבר עליהם", סיפר שלוחא דרבנן הרב מנחם פרוש ז"ל, שחכר מטוס מיוחד כדי להגיע מלוד לניקוסיה ולבקר אצל הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל, שנחשב כבר בימים ההם לאחד מגדולי התורה בארה"ב והיה כאמור בין החטופים.
"הרב הוטנר בן ה-60 נפל על צווארו של ח"כ פרוש מרוב התרגשות, וברך ברכת 'ברוך מחייה המתים'. הוא לבש עדיין רק בגד קל לעורו, כי המחבלים לקחו ממנו את הכל – טלית ותפילין, מגבעתו, מעילו ואפילו את חולצתו. הם גידפו אותו במיוחד, מפני שמצאו אצלו מסמכים כי קנה באחרונה דירות בירושלים בשביל עצמו ומשפחת בתו. הם הטיחו כלפיו בלי הרף: זהו רכוש שלנו, בתים ואדמה שהיו שייכים לנו", נאמר בידיעה.
למרות בקשותיו הרבות של הגר"י הוטנר, לקחו ממנו המחבלים כתב יד של ספר שחיבר בענייני הלכה, עליו עמל שנים רבות. הם טענו כי אלה 'מסמכי ריגול'. יצויין כי הגרא"מ שך זצ"ל ראש ישיבת פוניבז', ששמע על צערו הגדול של הגר"י הוטנר על אובדן חיבורו השלם, שהיה מוכן ומזומן לדפוס על הרמב"ם, נענה ואמר: "אני היחיד שיכול לנחם אותו! כי גם אני עברתי את הצער הנורא הזה, עת נלקחו ממני כל כתביי כשעליתי ארצה, ולא הרשו לי להעבירם בגבולות".
הרב מנחם פרוש ז"ל שביקר כאמור אצל הגר"י הוטנר בקפריסין, לשם הועבר מירדן לקראת חזרתו לארה"ב, סיפר לכתב העיתון את הזוועות והייסורים שעברו על החטופים, כפי ששמע מפיהם בעדות חיה. "הרב הוטנר תיאר כמחזות זוועה את הדרך שעשו החטופים בשבת האחרונה, כאשר הובילו אותם ממקום מעצרם במחנה פליטים אל בית ברבת עמון, שם הם שוחררו. הם עברו על פני שורה של מחנות אשר רוב בקתותיהם וצריפיהם היו הרוסים, וגוויות היו מוטלות בכל מקום".
שבוע ימים הוחזק הגר"י הוטנר במעצר מבודד, כאשר איתו בחדר רק שני מחבלים כשומרי ראש, שישנו על הרצפה החשופה. הם אמרו לו מדי פעם, כי ישמרו על חייו מפני שהם רוצים לזכות בתמורה עבורו. אבל הם הדגישו באוזניו, כי אם ינסה המלך חוסיין לשחרר את החטופים, יהרגו המחבלים את כולם. במשך כל אותו שבוע לא ידע הגר"י הוטנר מה עלה בגורלם של בתו, חתנו ושני תלמידיו שהוחזקו גם הם במעצר במקומות אחרים. רק בימים האחרונים הם אוחדו שוב במקום מעצר משותף, בצפיפות נוראה. האוכל שנתנו להם רוב הזמן, היה מורכב רק מזיתים ובננות, ומעט משקה על אף החום הכבד.
שלושה שבועות נוראים
"כאשר נחת מטוס החטופים בזרקה", סיפר הגר"י הוטנר, "יצאו מאות מחבלים בריקודים סביבו, הניפו פגיונותיהם ונשקם וצעקו בהיסטריה: 'הכנענו את ארה"ב ואת ישראל'. הם חשבו תחילה כי כל החטופים ישראלים". הידיעה ממשיכה לתאר את מצבם של החטופים בימי השבי: "הרב הוטנר איבד 20 ק"ג ממשקלו בשלושת שבועות מעצרו. גם חתנו ושני תלמידיו שהיו אתו נראים מצומקים, ואילו בתו נזקקה לתמיכת מלווים ברדתה ובעלותה למטוס, כל כך נחלשה ממה שעבר עליה.
"לדברי הרב הוטנר היו אלה שלשה שבועות נוראים: שבוע במטוס החטוף בזרקה, שבוע במעצר מבודד, ושבוע אחרון תחת מטר פגזים שעפו בלי הפסק, על מחנה הפליטים שבו הוחזקו מכל העברים. לדעת הרב הוטנר שחררו המחבלים את החטופים, כי לא רצו שהמלך חוסיין יזקוף לזכותו את שחרורם. סיכומו הוא: המחבלים דיברו תחילה על שחרור 3,500 מחבריהם העצורים בישראל, ובסופו של דבר נהרגו הרבה יותר מזה בקרבות שניהלו המחבלים בירדן".
בידיעה מצוין כי אחד היהודים ששהה על המטוס, הרב רפאל הררי, סיפר לרב הוטנר כי עוד לפני ביצוע החטיפה, עוררו מלכתחילה את חשדו גבר ואישה דוברי ערבית, שאכן חטפו את המטוס כעבור מספר דקות. רפאל שהיה גם הוא דובר ערבית, שמע היטב כיצד הגבר פוקד על האישה שלש פעמים 'אמשי' (לכי), עד שזו זינקה ממקומה והודיעה ברמקול לנוסעים ולצוות כי המטוס חטוף.
הידיעה מספרת כי "ח"כ הרב מנחם פרוש חזר אתמול בצהריים במטוס החכור ללוד, לאחר שעשה תשע שעות בניקוסיה, עד שהחטופים יצאו במטוס מיוחד לאמריקה".
"הרב הוטנר סיפר כי המחבלים רגזו ביותר, כאשר גילו בין מסמכיו שהוא קנה דירה בירושלים, ומתכונן להשתקע בישראל עם בני משפחתו. עוד סיפר הרב הוטנר, כי המחבלים נהגו בו ובשאר החטופים יפה, ושחררו אותם בסופו של דבר, משום שחששו שצבא ירדן יגלה את מקומות המחבוא שלהם. המחבלים לא רצו שצבא ירדן ישחרר את החטופים, והם בעצמם החליטו לעשות זאת".
השתדלויות ומאמצים
עם היוודע הבשורה על חטיפת המטוס, ועליו הגר"י הוטנר ובני משפחתו עם עוד עשרות יהודים, החלו מגעים קדחתניים לשחררם, מאמצים שלא הניבו פרי מחמת התעקשותם של שני הצדדים. המחבלים הפרידו בין קבוצות שונות של חטופים, שחררו את חלקם והמשיכו להחזיק בשבי את אנשי הצוות ואזרחי ישראל, ארה"ב גרמניה ושוויץ. בהמשך שוחררו עוד שבויים, ובין מי שנשארו בשבי היו ישראלים ונוסעים בעלי זהות יהודית. ממשלת ישראל נדרשה להכריע, בשאלת שחרור מחבלים תמורת שחרור בני ערובה.
עם התגלגלות האירועים, אספו תלמידיו ומעריציו של הגר"י הוטנר סכום כסף גבוה, וניסו להגיע לעסקת מיקוח עם החוטפים בתיווך אמריקאי. המהלך זכה להתנגדות מצידו של הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל, ראש ישיבת 'תורה ודעת' ומגדולי הפוסקים בארה"ב, שטען כי בעת מלחמה אין לפדות שבויים בממון, אפילו כשהחוטפים אינם דורשים סכומים מופקעים, שכן התשלום יממן את פעילותם בהמשך, ולכן למרות שפעילות פדיון שבויים בעיתות שלום היא מצווה וצעד הומניטרי, בעת מלחמה היא מתפרשת ככניעה.
גם מרן הסטייפלר זצ"ל נשאל אז באשר לעסקת שחרור המחבלים מהיבט אחר, האם שחרור מחבל תמורת אזרח נחשב לשחרור תמורת יותר ממחירו של האזרח, עסקה הנשללת לפי ההלכה. בס' 'אורחות רבנו' (ח"א עמ' שסז) מובא, שתשובתו היתה כי מאחר והנזק שמחבל פעיל יכול לגרום גבוה, נחשבת העסקה כפדיון ביותר מכדי דמיו. אבל הבהיר כי לפי חלק מהפוסקים, במצב של פיקוח נפש פודים שבויים אף ביותר מכדי דמיהם, למרות החשש שהעסקה עלולה לעודד חטיפות עתידיות.
מתוכנו של מכתב שהתפרסם לאחרונה, ונשלח על ידי מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצוק"ל בעל 'האגרות משה', אל ראש הממשלה דאז ג' מאיר עולה, כי אגודת הרבנים באמריקה קיימה אסיפה דחופה, והעבירה את הכרעת דעת התורה בנידון לידיעת ראש הממשלה. חכמי התורה בישראל גם הם נדרשו לשאלה זו, ודנו האם שחרור מחבלים תמורת בני הערובה היא פדיון 'יותר מכדי דמיהם', והאם יש לאוסרו גם כשיש חשש כבד לחיי בני הערובה.
זה לשון מכתבו של הגר"מ פיינשטיין: "אסיפה דחופה של אגודת הרבנים, דנה בכובד ראש על המצב המסוכן של שבויי החרב הנמצאים בירדן, ועל קושי הכרעה של מדינת ישראל בנידון. ומצאנו לנכון להביע חוות דעתנו דעת תורה בזה. על פי דין יש להצלת נפשות דין קדימה. ובאם אין ברירה, על מדינת ישראל למלא דרישה מהמחבלים כדי להציל נפשות השבויים. ד' יגדור פרצות עמו וישראל ישכון לבטח. הרב משה פיינשטיין נשיא אגודת הרבנים".
תפילות וזכויות
במקביל לפעולות השונות, בהיכלי התורה נאמרו מדי יום פרקי תהילים. בשטיבלאך היו משמרות תהילים לאורך כל שעות היממה, שעות לימוד רבות הוקדשו לשחרור החטופים היהודיים, ובראשם משפחת הוטנר. כל הפעולות נעשו בזהירות רבה, מחשש שהחוטפים ישמעו על ה'אוצר' היהודי שבידיהם, ויעלו את מחיר שחרורו. זכורה לרבים קריאתו הנרגשת של מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצוק"ל, ראש ישיבת מיר, שקרא בשיחתו בהיכל הישיבה מתוך דמעות, להרבות בתפילה על החטופים ובפרט שנמצא ביניהם תלמיד חכם שצריך שיחלה עצמו עליו.
חטיפת המטוס היתה דרמה שהסעירה עולם ומלואו, כאשר מיד עם היוודע הדבר, עלתה שוועת התפילה מכל העולם היהודי, ויחד עם זאת היו כולם אחוזי סקרנות לדעת מה יתרחש. גם אלו שבימים שגרתיים התרחקו מנושאי החדשות, תרו מטבע הדברים אחר כל פיסת מידע. והימים ימי אלול… ההתרחשות המסעירה 'הכריחה' את הגה"צ רבי יחזקאל לווינשטיין זצוק"ל 'המשגיח' של ישיבת פוניבז', להתייחס אליה במהלך שיחה אלולית בה חידש ביאור מקורי על המאמר 'שטן מקטרג בשעת הסכנה'.
בדבריו עמד על כך שישנם ימים 'מסוכנים'! מה הם אותם ימים? מדובר בימים אשר מחמת מעלתם היתרה, מעוניין השטן לשבש אותם, ובכך למנוע מאנשים להשיג את המעלה המיוחדת שניתן לרכוש בימים אלו. זה יכול להיות בשבת קודש, זה יכול להיות בימי החג המקודשים, או בימי הרצון של חודש אלול! בכל הימים הללו פועל ומקטרג השטן במיוחד, כדי להזיק לעובדי השם במלאכתם. "לא בכדי התרחשה חטיפת המטוסים בחודש אלול", זעק 'המשגיח' מנהמת לבו הטהור, "אלא מפני שיש בה כדי להזיק לעבודת הקודש בהגברת הסקרנות להתעדכן במתרחש – לפי שהשטן מקטרג בשעת הסכנה"…
השחרור והשמחה
כפי שצויין לעיל, המחבלים הפרידו את הגר"י הוטנר מיתר הנוסעים והחזיקו אותו בבידוד. בשלב מסויים המחבלים ניסו לגזוז את זקנו של הרב הוטנר, אך מפקדיהם עצרו אותם. אלפי יהודים ברחבי העולם התפללו בלב מורתח לשחרור החטופים בשלום, ובינתיים ברחבי העולם ניסו יהודים להפעיל כל קשר פוליטי אפשרי, כדי להשפיע על הירדנים. כעבור שבועות של משא ומתן אינטנסיבי מצד גורמים שונים, שוחררו הגר"י הוטנר וחלק מבני הקבוצה והוטסו לקפריסין. משקלם של כל בני הקבוצה ירד באופן משמעותי. רבי יצחק עצמו איבד כעשרים קילוגרמים ממשקל גופו.
כעבור יומיים הוטסו הרב הוטנר ויתר אנשי הקבוצה לניו יורק דרך אירופה, והגיעו לביתם לקראת ראש השנה. עבור בני התורה באמריקה, התקבלה בשורת שחרורו של הגר"י הוטנר בשמחה עצומה, ותוכנן לקבל את פני ראש ישיבת 'רבנו חיים ברלין' בשדה התעופה קנדי בכבוד מלכים. גדולי ישראל רבים היו אמורים להשתתף בקבלת הפנים. "אנו, תלמידי ישיבת סטייטן איילנד", מספר הרה"ג רבי יהושע ליף שליט"א, "הצטרפנו לרבי משה פיינשטיין לשדה התעופה. השמחה היתה גדולה כל כך, עד שכמה מהבחורים ארגנו שתזמורת תעמוד באולם הקבלה של שדה התעופה, ותפתח בנגינה נלהבת ברגע שיעבור הרב הוטנר דרך הדלתות המסתובבות, אל תוך זרועותיהם הפרוסות של תלמידיו ואוהדיו.
"עוד לפני שראש הישיבה סיים את ביקורת הדרכונים, פתחה התזמורת בנגינה. אך ברגע שנכנס רבי משה פיינשטיין לחדר, פנה היישר לראש התזמורת והורה לו להפסיק את תזמורתו. הוא הסביר שמכיוון שיש נוסעים שעדיין לא יצאו מעמאן (נותרו ששה חטופים בשבי עוד ימים ספורים) ועדיין סובלים בארץ זרה ועויינת, אין זה מתאים לנגן".
מציין הגר"י ליף: "על אף שרבי משה עמד על כך שהתזמורת תפסיק לנגן, ההתלהבות בקבלת פניו של הרב הוטנר לא פחתה. אינספור בחורים נרגשים הניפו את הרב הוטנר על כיסא, הם שרו ורקדו סביבו כאילו חל שמחת תורה מוקדם מהרגיל… אני עדיין זוכר את רבי משה רוקד בשורה הראשונה, פניו קורנות משמחה על שחרורו של גדול בישראל. תוך כדי השירה והריקוד נוצר לו ניגון סוחף – הגרסה של ישיבת 'רבנו חיים ברלין' למילים 'חסדי השם'… כל הנאספים הודו בהתרגשות לריבון העולם, שהציל את הרב הוטנר ואת בני משפחתו מידי המחבלים".
עוד תיאור מקבלת הפנים החגיגית שנערכה בניו-יורק, לרגל שחרורו של הגר"י הוטנר, נשמע מפי הרה"צ רבי יצחק שמואל אהרן לעזער שליט"א מארה"ב, משפיע רוחני בחצר הקודש ברסלב: "אחרי ששחררו אותם וחזרו לניו יורק כמה ימים לפני ראש השנה, נסעו כמה אלפים לקבל את פניהם בשדה תעופה. מה שנחקק בזיכרוני כל השנים: מסביב לביתו של רבי יצחק הוטנר חיכה ציבור גדול מאד, ובמדרגות מחוץ לביתו ישב והמתין תלמידו המובהק, הגאון הישיש רבי אהרן שכטר שליט"א (לימים התמנה לעמוד בראשות ישיבת 'רבנו חיים ברלין' בארה"ב). כשהגיע הגר"א דייויד ועלה לכיוון הבית, הם התחבקו אחד עם השני בשמחה עצומה ובהתרגשות… היו שם בכיות נוראות, ועמדו ככה מחובקים ובוכים כעשרים דקות…".
עוד הוא מספר, שבהיכל הישיבה התאספו רבים באותה שעה, כי הסתובבה שמועה שהגר"י הוטנר עומד להשמיע שיחה לכבוד המאורע, וכמובן שאחרי האירועים שעברו עליו, כאשר זכה להינצל ממוות לחיים, באו המונים לשמוע את דבריו. אבל רבי יצחק לא יצא אז לדרשה, ואמר שהוא מרגיש שהציבור כמו בא 'לשמוע חדשות'… איך היה ומה קרה להם, אך לא לזה כוונתו ולא דרש אז. רק אחרי כמה ימים אמר 'מאמר' מפורסם בנושא 'ייסורים של אהבה', ובעשרת ימי תשובה אמר עוד 'מאמר' בעניין 'ייסורים ממרקים'.
תלמידיו של הגר"י הוטנר מספרים, שחודש אלול של אותה שנה, תש"ל, היה השנה הראשונה שלא אמר 'מאמר' לפני הימים הנוראים. הוא חזר לביתו רק יומיים לפני ראש השנה, עייף, תשוש ומיוסר. באותה שנה דיבר רבי יצחק לראשונה לפני התקיעות וכך פתח ואמר:
"סימן מובהק לייסורים של אהבה הוא, שהם לא גורמים ביטול תורה. איננו טיפשים כל כך לחשוב שייסורים של יחיד זה ייסורים של אהבה. הרי הציבור כולו סבל ביחד עם היחיד, וגם בייסורים שבאים על הציבור נאמר הסימן, שאין ביטול תורה כעדות על היותם ייסורים של אהבה. בוודאי היו ייסורי הציבור ייסורים של אהבה, ולכן פרצנו גדר שהיה מקובל אצלנו, לא לדבר בימי הדין עצמם ברבים, אבל כדי שלא ייגרם ביטול תורה דרבים נאמר כן דברים", ואז הוא המשיך במאמר שלם על ייסורים של אהבה.
ביטוי והסבר: פנים של ישמעאלי
כשנחטף המטוס בו שהה הגר"י הוטנר זצ"ל, הורכבו החוטפים ממחבלים ערבים ומגרמנים. בניגוד לערבים שהפגינו רשעות ואכזריות מרובה, הפגינו השובים הגרמנים יחס של דרך ארץ בפני הגר"י הוטנר, שדמותו הרבנית עוררה בהם כבוד והערכה. באותם ימים תהה רבי יצחק, מדוע הישמעאלי אינו מסוגל לכבד אויב. נכון, הם חטפו יהודים כדי לנסות ולשחרר במשא ומתן מחבלים הכלואים בישראל. אך מדוע הם אינם מסוגלים להתנהג לשבויים בדרך ארץ ובכבוד?
הגר"י הוטנר השיב, שמקור התסביך הערבי סביב כבוד וביזיון נובע מהפסוק 'גרש את האמה ובנה'. ההשפלה ותחושת אי הכבוד העצמי שישמעאל עבר ב'גירוש האמה ובנה', הותיר בנפשו חותם שהשריש בקרבו את תחושת הנחיתות לדורות. "לעשיו היה בית חם ויצחק אביו אהב אותו", אמר הגר"י הוטנר גאון המוסר, והרחיב על כך את היריעה בספרו הידוע 'פחד יצחק'.
עוד קוריוז מעניין שאירע באותם ימים: במהלך הנסיעה לירדן, מאחר וידעו החוטפים שרבי יצחק נחשב אצל היהודים לאיש רם ונכבד, ישב אחד מראשי החוטפים אצל הגר"י הוטנר והתחיל לשוחח עמו בחילופי דברים. אחר זמן קט, עמד הערבי והלך לו. אמר אז רבי יצחק למי שישב לצידו: "יש לו לערבי הזה, פנים של ישמעאלי"… בשעתו לא ביאר את דבריו, אך לאחר ששוחרר והגיע חזרה לארה"ב, אמר אז מאמר נפלא בחול המועד סוכות בישיבת 'רבנו חיים ברלין', ושם ביאר את דבריו, שרק אצל עשו נכתב לשון 'אלוף' (שלהי פרשת וישלח), אבל אצל ישמעאל לא נכתב לשון 'אלוף' כי אין להם שום צורה של שר, אלא פנים של כוח בלי ממשלה…
(מתוך קהילות – המבשר כי תבוא תש"פ)