הרב ישראל ליוש
"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (ו ט)
שלושה שבחים נאמרו כאן על נח: 'איש צדיק', 'תמים', 'את האלוקים התהלך נח'! הבה נעיין: המילה 'איש' לכאורה מיותרת, וכי אינו איש? ומה השבח בזה? כתב ע"כ הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל שהמילה 'איש' מבטאת אדם שהוא בר דעת ושכל, ורק מי שיש בו דעת, שייך לשבח אותו שהוא גם צדיק ותמים, אבל מי שאין בו דעת לא יועילו לו צדקותו ותמימותו, כי הוא קל להתפתות.
אך יש לעיין עוד, אם כבר תיארה אותו התורה כ"צדיק", מהי התוספת "את האלוקים התהלך נח"? והלא מהי צדקות, אם לא הליכה בדרכי האלוקים? דברי הרמב"ן יבארו את הפסוק, וז"ל: "יזכיר הכתוב שהיה זכאי ושלם בצדקו… ואחר שאמר שהוא איש צדיק, כי איננו איש חמס ומשחית דרכו כבני דורו החייבים, אמר שהיה מתהלך את השם הנכבד ליראה אותו לבדו, איננו נפתה אחרי הוברי שמים ומנחש ועונן, וכל שכן אחרי עבודה זרה, ואיננו שומע להם כלל, רק בשם לבדו הוא דבק תמיד, והולך בדרך אשר בחר השם, או אשר יורה אותו, כי נביא היה…".
ה'חתם סופר' מדגיש שהצדקות הראשונה עליה מדבר הרמב"ן, שנח לא היה איש חמס ומשחית דרכו כבני דורו, היא למרות שלכאורה היה יכול להתנהג איתם כך, שהרי "עם נבר תתנבר ועם עקש תתפתל", מכל מקום נח לא רצה להתרגל להתנהג כך בקביעות, כדי לא לקנות קנין בנפשו למידות מגונות אלו, וכדברי הרמב"ם באגרותיו, שההיתר להתנהג כך עם הרשעים הוא רק באקראי ולא בקביעות.
***
חכמתם של גדולי עולם קדמה ליראתם, ובזכותה נחלצו משאלות של מתריסים, ועזרו על ידה לפונים אליהם בנושאים רבים, אף שלא בענייני הלכה… שאל פעם יהודי את הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל: "אם כל היהודים יעסקו בתורה, כשאיפתך, איך העולם יתקיים?"
"ואם כדבריך" – ענה לו רבי יוסף חיים – "אם כולם יהיו עשירים, מי ידאג לספק להם את כל צרכיהם? מי ישרת אותם בביתם? מי יחרוש? מי יקצור? ומשום מה לא ראינו שהשואפים להיות עשירים מוטרדים מכך, וזאת משום שהם יודעים, שמאז ומעולם היו פערים כלכליים בין אנשים, ואדרבה הם רק רוצים שהפער הזה יצטמצם לטובתם…
"הלוואי" – אמר לו רבי יוסף חיים – "שהחשש שלך יתממש וכולם יהיו לומדי תורה, ואז נזכה לכל הטוב והאושר המובטחים לבני תורה…".
***
ושוב מעשה בחכמה, שהפעם התירה אשה מעגינותה:
בקשה הופנתה אל הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל מאת הבריסקער-רב, הגאון רבי יצחק זאב סולובייצ'יק זצ"ל: "תושב בריסק נטש את אשתו והותיר אותה עגונה, ויש יסוד סביר להניח שהוא נמלט לארץ ישראל, הנה שמו, שם אביו ותיאורו, אם תמצא אותו בארץ ישראל, עשה ככל שביכולתך לשכנע אותו שיתיר את אשתו מחבלי עגינותה…".
לפי השערתו של רבי איסר זלמן, נראה היה לו כי הלה התדרדר לפשע ומושבו בין הפושעים, משכך פנה לגאון רבי אריה לוין זצ"ל, שהיה עוסק עם האסירים וחבריהם לפשע, ומסר לו את שם המעגן ואת תיאורו וביקש ממנו כי אם ימצא אותו ידבר עימו בענין.
ואכן, כפי ששיער רבי איסר זלמן, באחד מביקורי רבי אריה לוין בכלא, מצא אדם העונה בדיוק לתיאורים של אותו מעגן, ניגש אליו רב אריה ושאל אותו לשמו, אלא שהוא נקב בשם אחר. הבין רבי אריה כי הוא שינה את זהותו כי מסתתר הוא, ועל כן פנה אל הרעיון שעלה לו בחכמתו:
בקריאת התורה, לאחר שעלו הכהן והלוי, קרא רבי אריה ל'שלישי' את אותו מעגן בשמו האמיתי, יעמוד פלוני בן פלוני, כפי השמות שמסר הרב מבריסק לרבי איסר זלמן, ואז ראה רבי אריה שהלה מתרומם קמעה ממקומו ושוב חוזר לשבת… בסיום התפילה, כבר לא יכול היה אותו יהודי להתחמק מזהותו האמיתית, ולאחר שיחה ארוכה בה דיבר הרב על ליבו, והסיר ממנו את שכבות העקשנות והרוע, הסכים האיש לתת גט לאשתו…
***
הסיפור הבא יתאר היטב את ישרותם של הצדיקים אף כלפי מי שאינם ישרים, ואדרבה, היא זו שעמדה להגנתם…
"לפני כחודש מצאתי בדרכי ארנק ובו אלף רובל" – שח יהודי את מצוקתו בפני הגאון רבי אליהו חיים מייזל זצ"ל – "למחרת קראתי בעיתון כי אבד לנסיך הפולני ארנק עם זהובים רבים, ומאה רובל מוצעים למוצא הישר. "הלכתי את הנסיך והחזרתי לו את אבדתו, אלא שכאשר ראה שיש בארנק רק אלף דולר, זעק לעברי: 'אה גנב… היו בארנק אלפיים רובל, השב את האלף רובל שגנבת!!'
"כל טענותיי לחפותי ולישרותי לא הועילו לי, הנסיך תבע אותי למשפט, והנה מחר עת המשפט, מה אעשה אנה אני בא??" "האם יש לך עורך דין?", שאל אותו רבי אליהו חיים, "כן!" ענה היהודי, "קרא לו אלי בבקשה…"
ואכן עורך הדין הגיע אל הרב, והוא הדריך אותו בטענות ההגנה. בעת המשפט, לאחר שעלו שתי הטענות, הנסיך סיפר על אבדתו שלא הושבה במלואה, והיהודי טען בתוקף כי מצא בארנק רק אלף זהובים, הגיע תורו של עורך הדין לומר את דבריו:
"כבוד השופטים! וכי אדם שמחזיר אבדה חשוד שהוא גונב ממנה חלק? הרי בקלות יכול היה שלא להחזירה כלל?! האם הנסיך יכול להישבע שהיו בארנק אלפיים רובל?", המשיך עורך הדין בקו ההגנה. "כן!" – השיב הנסיך – "אני נשבע שהיו בארנקי אלפיים דולר!"
"אם כן" – פנה עורך הדין אל השופטים – "הרי אין לפקפק בשבועתו האמתית של הנסיך, והיא מעידה שהארנק שנמצא כלל אינו של הנסיך, כי חזקה על מי שמחזיר אבדה שהוא מחזיר אותה במלואה, שהרי יכול היה שלא להחזירה כלל, ואם הנסיך נשבע שבארנקו היו אלפיים דולר, כנראה שהיהודי לא מצא כלל את ארנקו, ועל כן אני דורש שהנסיך יחזיר את הארנק למוצא…".
פני הנסיך הסמיקו. השופטים הבינו מיד כי הנסיך נשבע לשקר ובארנקו לא היו כי אם אלף דולר, אך מנגד לא רצו להאשימו בשבועת שקר, ועל כן פסקו שהצדק עם עורך הדין וכנראה אין זה ארנקו של הנסיך. הארנק הושב ליהודי המוצא, שלמרות שהיה מצוי בין שקרנים וגנבים, התנהג בישרות והחזיר את האבדה, ובזכות התנהגות זו זכה באבדה…