האם ישנה מציאות שאדם יעבור על איסור רכילות למרות שלא סיפר שום דבר, ולא העביר לשומע כל מידע? החפץ חיים, בהלכות הנלמדות היום בסדר הלימוד היומי (הלכות רכילות כלל ד סעיף א) עוסק במקרה שכזה, ומהדברים עולה כי לא זו בלבד ששייכת מציאות כזו, אלא היא אפילו מצויה ביותר, ואנשים עלולים להיכשל בה מחוסר ידיעה.
וכך כותב החפץ חיים: "איסור הרכילות הוא אפילו אם אין מגלה לו דבר חדש. שגם הוא ידע כי כן וכן דיבר פלוני אודותיו או עשה ענין פלוני שהוא נוגע לו, רק שהוא בעצמו לא התבונן עדיין בזה על פלוני שעשה עולה בזה, והרוכל הזה מעורר לו על זה… אפילו הכי רכילות מקרי, כיון שעל ידי דיבורו נולד ענין חדש שגורם בזה להכניס שנאה בלבו על אותו פלוני".
הסיטואציה שמתאר ה'חפץ חיים' שכיחה מאוד. נתאר לעצמנו: פלוני ממכרנו, או בן משפחה, מספר לנו לתומו על עניין מסוים שהיה בינו לבין זולתו. הוא לא חושב שהיה בזה עוול כלשהו כלפיו. אולם אנו סבורים שהוא מדי 'תמים', ושהוא מאפשר לאחרים 'לדרוך' עליו, ומתוך דאגה כנה אנו מסבירים לו בלהט עד כמה ההוא לא צדק במה שעשה לו… נמצא, שעל ידי דיבורנו "נולד עניין חדש שגורם בזה להכניס שנאה בלבו על אותו פלוני".
ב'ביאורים ומוספים' של 'דרשו' מציינים בנוגע לכך, שגם במקרה שהשומע כבר יודע שנגרם לו עוול, יש אופנים שאסור לומר לו. וכגון באופן שאינו יודע זאת בידיעה ודאית, אסור לומר לו, משום שעל ידי כך מחזקים את השנאה בלבו. וכן באופן שכבר הספיק לשכוח מהמאורע, אסור להזכיר לו את הדבר ולעורר את המחלוקת הישנה.
וישנן דוגמאות מורכבות יותר, כמו זו שהחפץ חיים בעצמו מביא: "כגון שיצא ראובן חייב בדין, ופגע בו שמעון ושאל מאתו 'מה נעשה בדינך?', והשיב ראובן: 'נתחייבתי כן וכן', ואמר לו שמעון: 'לא יפה דנו אותך', וכהאי גוונא".
מדוע זו דוגמה מורכבת יותר? כי לפעמים, על ידי ששמעון מאיר את עיניו של ראובן שדנו אותו שלא כדין, יכול ראובן לפעול לתיקון המעוות. החפץ חיים מתייחס לעניין זה (באר מים חיים ס"ק ב) וכותב שגם באופן שניתן לשנות את פסק הדין, אין לומר זאת לפני הנידון, רק לפנות לבית הדין ולדבר עמם על כך. ו'בביאורים ומוספים' של 'דרשו' מציינים בשם הפוסקים, שאם דיבר עם הדיינים ולא חזרו בהם, יכול לומר לבעל הדין שהם טעו בדבר משנה, כדי שיוכל ללכת לחכמים אחרים שיגרמו לביטול הפסק.