כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֺקֶיךָ (דברים ה טז)
בשנים עברו, נוהג היה מרן הגר"מ שטרנבוך שליט"א לנסוע פעם בשנה ללונדון לשהות יחד עם אמו משום ״כיבוד אם״. במשך שבוע שלם היה נמצא אצלה לשמש אותה, ולאחר מכן היה חוזר לארץ ישראל. כמו כן היה כותב לה מכתב פעם בשבוע, ואף שלא היה לו מה לחדש לה, מ׳׳מ היה מחפש כל שבוע איזה עניין לכתוב לה כדי להחיות את רוחה.
לאחר פטירתה, נסע רבינו מארץ ישראל ללונדון ללויה. כשהגיע לשם כבר אחזו באמצע הלוויה, ורבינו ניגש למיטת אמו ופרץ בבכי ואמר: "לא זכיתי לקיים כיבוד אם".
[ובעניין זה יש לציין מה שהיה רגיל בפיו של רבינו, שהירושלמי מבאר את טעם הדבר שלאחר פטירת אביו ואמו צריך לקרוע הבגדים עד שיתגלה הלב, ולא כבשאר קרובים שמספיק בקריעת מלבוש עליון – משום שבפטירת אביו ואמו חיוב האבלות אינו רק משום היותם קרובים אלא זוהי אבלות נוספת על שאיבד מצוות כיבוד אב ואם].
מספר פעמים הגיעה אמו של רבינו לארץ ישראל והתארחה בביתו. וסיפרו בני רבינו כי עיניהם ראו ולא זר גודל פחדו ויראתו מכיבוד אם – כאשר היה מסתובב מפעם לפעם בסמוך לחדרה בשעות המוקדמות לפנות בוקר, ומצמיד את אוזנו לדלת החדר לשמוע אם יש שם קול תזוזה, אולי כבר התעוררה והגיע העת לשמשה. ובהגיע העת ששמע קול רחש מהחדר, מיד קפץ כארי להגיש לפניה כוס תה [ואף שלעצמו לא הכין מעולם כוס תה, ורק אשתו הרבנית ע״ה היתה מכינה עבורו, כאן לא הניח לאשתו ע״ה להכין].
את כוס התה היה מגיש לה במגש מיוחד של כסף שהרבנית ע״ה קנתה, ומלכתחילה סברה הרבנית ע״ה לייחד את המגש לכבוד חג הפסח, אבל רבינו שליט״א אמר שכבוד אמו עדיף מכבוד הפסח, וכדאי להוציא את הכלי היפה ביותר בבית כדי לשמש בו את האמא, ואשתו הצדקנית ע״ה הסכימה לכך בחפץ לב.
ובהגישו את כוס התה, לא הלך מיד בחזרה לחדר לימודו, אלא התיישב לשוחח עמה על הא ועל דא, וציינו הבנים כי מעולם לא ראו דבר כזה אצלו שיישב וישוחח שיחת חולין, אבל כבוד אמו שאני, וישב עמה זמן ממושך לשוחח – אמנם מיד כשיצא מחדרה, קפץ בזריזות וניתר לחדרו, ומיד השקיע עצמו בעולמה של תורה.
שח אחד מבני רבינו: דכירנא כד הוינא טליא, בהיותי ילד בן תשע, ציווני אבי מורי לעשות איזה דבר, ולא שמעתי בקולו. מיד נעמד אבי לידי והתחיל לקרוא בעל פה מילה במילה בקול בכי את לשון המשנה בפרק בן סורר (סנהדרין ע״ב:) ״ירדה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות״, ובכה בדמעות ובכיות ללא הפוגות – הלא התורה אומרת ״אינו שומע בקול אביו ואמו… ותפסו אותו״ וגו', והרי כמה החמירה תורה על כיבוד אב [ותוך כדי דבריו ניסיתי לומר לו שיותר לא אשוב לזה החטא לעולם, אבל הוא לא שמע כלל אלא המשיך לומר זאת בקול בכי כמה פעמים].
והוסיף בנו שליט״א: ״זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שלא שמעתי בקולו, כי נכנס בי אז פחד הדין ויראת שמים מהו כיבוד אב״.
(גיליון מאמר שבועי ממרן הגר"מ שטרנבוך שליט"א)