בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל (דברים א א)
סיפור מאלף על תוכחה שפעלה את פעולתה סיפר רבה של שכונת עזרת תורה בירושלים הגאון רבי יחיאל מיכל שטרן שליט"א, מתקופת לימודיו בפתח תקוה בישיבת 'אור ישראל' בראשותו של רבי יעקב ניימן זצ"ל:
לרב ניימן היה מנהג של קבע ללכת בכל יום למנחה וערבית בבית הכנסת הגדול בפתח תקוה ולהתרים שם את הציבור לטובת הישיבה, ובכל יום היה לוקח איתו אחד מבני הישיבה, כדי שיראו כמה קשה להשיג את הכסף, וידעו לייקר את ממון הישיבה. באחד הימים הגיע תורי להתלוות אליו, וכשסיימנו לאסוף התחלנו לצעוד חזרה לישיבה. בדרך הבחנתי בחבר שלי הולך. היה זה חבר שישן בחדרי בפנימיה, בחור בעל כשרון חזק, אך כגודל כשוריו כך גודל יצרו. הבנתי מיד שהוא מתכוון לעשות אי אלו שטויות, ונסיתי לסמן לו שיברח, כי הרב ניימן פה. אך הוא החזיר לי סימן מרחוק, כאומר 'לא אכפת לי'…
כשהתקרבנו פנה אליו הרב ניימן ושאל: "לאן אתה הולך?" והבחור השיב בלי להניד עפעף ונקב במחוז חפצו, מקום שהוא ב'בל יראה' בשביל יהודי שומר תורה ומצוות. הרב ניימן הביט בו ממושכות ואמר: "כן, אבל למה בלי סוודר? אם אתה תתקרר, מה אגיד לאמא שלך? תחזור לישיבה, קח סוודר ואחרי זה תלך". החציף הבחור פניו ואמר: "אם אחזור לישיבה לקחת סוודר, אני אאחר…".
התקרב הרב ניימן ואמר לתוך אזנו: "אני יודע שיש גם הצגה שניה. תחזור ותקח סוודר, ואחר כך תלך". לא נותרה לבחור כל ברירה, והוא הסתובב חזרה והלך אתנו לישיבה. הייתי משוכנע שבדרך הוא 'ירביץ' בו מוסר, אך לא. הרב דיבר איתו בלימוד… הבחור, כאמור, היה בעל כשרון גדול, והשיחה התנהלה באופן הטוב ביותר.
כשהגענו לישיבה אמר הרב: "לך לחדר, קח סוודר ותלך". הלה הלך לקחת סוודר. אך יצא מטווח ראייתי, ומיד התפרצתי: הרב, למה עושים כך? איך מרשים לו ללכת? אך במקום שהרב יתן לו סטירה ויעצור אותו, הוא סטר לי ושאל: "כמה שנים אתה כבר ראש ישיבה?!… דע לך שאני כבר יותר מארבעים שנה ראש ישיבה, ואיני צריך שילמדו אותי מה לעשות".
הלכתי לישון. בשתים עשרה בלילה שב חברי לחדר. כעת הוא קלט איזו שטות עשה. "שטרן, קום", טלטל אותי משנתי. "תגיד, מה אעשה? הסתבכתי לגמרי. אני משוגע לחלוטין, מה עשיתי?!" מה אתה רוצה ממני? למה אתה מעיר אותי, השבתי לו, תאכל את מה שבישלת… וחזרתי לישון.
בבוקר, אחרי התפילה, ניגש הרב ניימן למשגיח לדבר אתו. חברי התחיל לרעוד ולחש לי: "תסתכל, הם מדברים עלי… עוד מעט יבואו. אוי ואבוי, מי יודע מה יעשו לי!" אבל השיחה הסתיימה – ואף אחד לא ניגש לדבר איתו… הלכנו לאכול ארוחת בוקר, נכנסנו לבית המדרש והתחלנו ללמוד. באמצע ה'סדר' שמע חברי מאחור את צעדיו של הרב ניימן, הוא נתן לי מכה בצלעות ואמר: "אתה שומע את הצעדים הללו? זה הסוף שלי, הנה זה בא…". הרב ניימן ניגש ישירות אליו: "נו, מה חידשת?" והמשיך לדבר איתו בלימוד, בלי שום מילה על מה שהיה. כשהלך, אמר לי הבחור: "מי יודע מה הם מכינים לי? הם בטח מחכים שרבי יוסף רוזובסקי יגיע…". אבל רבי יוסף הגיע, השיעור התנהל כרגיל, ושום מילה על מה שהיה לא נאמרה.
אחרי הצהרים קרא לי אותו בחור ואמר: "שטרן, אני לא מסוגל יותר. אני מרגיש שאני עומד להתפוצץ, אני מוכרח לבקש סליחה מהרב ניימן. אתה היית איתי ביחד, אולי נכנס אליו ביחד?" נכנסנו. חברי פרץ בבכי, והרב ניימן אמר: "בני יקירי, אבא שלך עובד במע"צ בסלילת כבישים. הוא עובד ב'חמסינים' הגדולים ביותר בקושי רב, ובסוף החודש מקבל חמש לירות. מתוך זה הוא משלם לי לירה, כדי שאני אחנך אותך ואחזיק אותך. אין לך רחמים על אבא?! בפרט שאתה הילד הבכור מתוך תשעה ילדים בבית, וברור, שאם אתה תתקלקל, כולם ילכו אחריך… אמור לי, אין בלבך רחמים?!…".
ליותר מכך לא היה זקוק הבחור, על מנת לחולל בעצמו מהפך.
(להתעדן באהבתך)
מה שהרב אמר לו אחרי שבא לבקש סליחה הוא לא אמר לפני כן
הוא הרגיש שדברי הכיבושין בשלב זה לא ישפיעו