"וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ" (ויקרא י״ט, ג')
נפתח בסיפור ידוע. הצדיק המופלא אוהב ישראל רבי משה לייב מסאסוב זצ"ל ראה ברוח קדשו שיש בהונגריה נשמה גבוהה שיש לחלצה ולהביאה לקדושה. עלה למרכבה ונסע לאתרה. חצה עמקים וגיאיות והורה לרכב לעצור. על גבעה מוריקה השגיח ילד קטן על להקת אווזים. עמד בראש הגבעה, נשא עיניו למרום וקרא: "רבונו של עולם, אני אוהב אותך כל כך –
במה אני יכול להודות לך על יפי הבריאה. השמש הזורחת והרוח המלטפת, העשבים המוריקים והציפורים המצייצות –
במה יכול אני להודות על החיים, והבריאות. על כל החסד אשר עשית עמדי –
על שנתת בלב בני העירה למסור לידי את אווזיהם למרעה, כדי שאוכל להרויח פרוטות לעזור בפרנסת אימי האלמנה!
הו, רבונו של עולם, אלו היו לך אווזים, הייתי רועה אותם בחינם"…
אבל בורא עולם לא הפקיד בידיו אווזיו, ונפשו המתה: "הלא גלוי וידוע לפניך, שאלו הייתי יודע להתפלל, הייתי מתפלל לפניך, ואלו הייתי יודע ללמוד, הייתי הוגה בתורתך. אבל איני יודע"…
ואז קרא בעוז: "אבל דבר אחד אני יודע, טוב יותר מכל בני העיירה –
יודע אני לעשות 'היפוך ראש'! אז הנה, אעשה זאת לכבודך" –
ומיד נחת על כפות ידיו והתגלגל במורד במהירות מסחררת, הישר לידיו של רבי משה לייב שחבקו בחום והעמידו על רגליו. בקשו לכנס את אווזיו ולשוב עמו לעיירה. ביקש מהאם האלמנה שתפקיד בידו את הנער. ענתה שהיא נזקקת להכנסותיו, ונתן לה דמי רעיית אווזים לשנים הבאות, הביאו לביתו ואמצו כבן, והעניק לעולם את הצדיק הנשגב רבי יצחק אייזיק מקאליב זצ"ל, נעים זמירות ישראל.
מי מאיתנו עמד על כך, ברגש ובכיסופין, ושאל: "במה אקדם לה', אכף (אהיה כפוף) לאלוקי מרום. האקדמנו בעולות, בעגלים בני שנה, הירצה ה' באלפי אילים, ברבבות נחלי שמן, האתן בכורי פשעי, פרי בטני חטאת נפשי?!" (מיכה ו, ו-ז) עד כדי כך!
מדוע אנו כה רחוקים מהכרה זו –
משום שאינה צומחת בחלל ריק. אינה עולה מאליה, יש לטפחה ולגדלה, והדרך לכך אחת שכך אמרו במדרש (שמות רבה א, ח): משל לאחד שרגם אוהבו של מלך, אמר המלך: התיזו את ראשו, כי למחר יעשה בי כך. היום: "אשר לא ידע את יוסף" (שמות א, ח), ולמחר עתיד לומר: "לא ידעתי את ה'" (שם ה, ב)! הכופר בטובת חברו לבסוף כופר בטובתו של מקום. וכתב בספר ה"חינוך" (מצוה לג) שיסוד מצות כבוד אב ואם היא הכרת הטוב, "ומשיקבע זאת המידה בנפשו, יעלה ממנה להכיר טובת האל ברוך הוא ויערוך במחשבתו במה וכמה ראוי לו להיזהר בעבודתו ברוך הוא".
הנה כי כן, הכרת הטוב לזולת, והבעתה, היא התנאי והמבוא להכיר טובה לה' יתברך. לה' יתברך. ומתי השתוקקנו, ונכספנו, ורגשנו, להכיר טובה לזולת!
ונספר מעשה שהיה. התאריך נחקק בזכרוני. שמעתיו בערב שבת קודש פרשת שמות שנת תשס"ו.
ביום שלפני כן, יום חמישי בשבוע, אפתה עקרת בית בבני ברק עוגות וחלות לכבוד שבת קודש. אח, בכל הבית התפשט ריח ניחוח של מאפים טריים [שהוא ריח טוב מאד (רשב"ם בבא בתרא צא ע"א) ויש דעה שמברך עליו "שנתן ריח טוב בפת" (אורח חיים רטז, יז)!].
הילד חזר מהתלמוד תורה, והאם רואה שהוא מסתובב סביב השולחן שעליו גלילי העוגות.
"תחכה שיצטנן, ואפרוס לך", אמרה האם.
אמר הילד: "לא, אני רוצה לקבל פס שמרים!"
"פס שמרים? למה לך?!"
"לתת למלמד", הוא עונה.
"באמת", הפטירה האם. זה עלול לביש אותו, כאילו הוא נזקק לעוגה שלנו. וזה עלול להעליב את אשתו, כנראה שגם היא אופה. ובכלל, זה לא מקובל".
"לא מקובל", חותם כל ויכוח, יש דברים שטוב ששומרים משום שאינם מקובלים. ויש להפך…
אין לשער את האכזבה של הילד. "איני מבין" טען, "בכל שבת אבא בוחן אותי, ושמח בידיעותי, ומספר בשבח המלמד, ובמוצאי שבת כותב לו פתק כמה הוא מרוצה ומעריך ומוקיר
אז למה לא לתת לו עוגה?!"
"נשאל את אבא", אמרה.
הגיע האב, נשאל, היסס, הסתייג, אבל כשראה את הלהט וההתלהבות הסכים. וככלות הכל. למה לא. המלמד באמת מעולה, מסור, משקיע כוחות, מרעיף אהבה, עמד וצרף מכתב נלהב, הביע תודה והוקרה, וציין שזו יוזמה של הילד, בקשה והפצרה, עטפו ושלחו עם הילד למחרת ביום שישי, ערב שבת קודש.
במוצאי שבת התקשר אליהם בנם, תושב אשדוד.
המלמד מתגורר באשדוד, ולפני שבת עלה לבית הבן. מרוגש עד דמעות, סיפר איך בא אליו האח הקטן בעינים נוצצות והגיש לו את החבילה. "ההורים שלחו", אמר. לא היה לו נעים לפתוח. פתח בבית, וכל כך התרגש –
הוא באמת משתדל, מתמסר, נותן את הנשמה. ומעולם, מעולם לא קיבל כזו תשורה.
כן, מודים בפתקים ששולחים בתחילת השבוע, מביאים משלוחי מנות. אבל מתנה בסתם יום של חול, באמצע השנה, ממש עמד על סף דמעות…
ומה שילד טהור מרגיש וחש כלפי המלמד –
מתי הרגשנו כך כלפי בן המשפחה. כלפי ההורים. לקנות סתם כך תשורה, להביע רגשות, להראות כמה טוב ויפה היה, אילו היינו חשים ב"מה אשיב לה', כל תגמולוהי עלי"! ב"מה אקדם לה', אכף לאלוקי מרום"!…
(מתוך 'מקרבן לתורה' הגדה של פסח)