מאת: הרב אברהם פוקס
ידועים ומפורסמים דברי חז"ל לדון כל איש ואיש לכף זכות, גם אם המעשה שעשו נראה כדבר בלתי ראוי. על דברי חז"ל אלו נאמרו פירושים רבים וחידושים נפלאים.
החפץ חיים אומר שמאד כדאי לאדם לאחוז במדה זו, ולא רק בשביל חברו אלא בשביל עצמו, והוא מסביר, שהרי אדם נידון לפי רוב מעשיו, והרי כולנו יודעים מה מעשינו, וגם הטובים אומר החפץ חיים יש עליהם סימן שאלה גדול, האם נעשו בשלמות על כל פרטיהן? האם נעשו באהבה ובשמחה? נו, מה הפתרון? אומר החפץ חיים על פי דברי הגמרא במסכת שבת (קכז:) מי שדן את חברו לכף זכות כך גם ידונו אותו, אם כן, גם את המצוות שעשה למחצה לשליש ולרביע, יתנהגו איתו ברחמים וילמדו זכות עליו ועל מצוותיו.
האדמו"ר מרדומסק, בעל ה'תפארת שלמה' מקשה קושיא נפלאה בפשטותה, הרי בַּשָּׁמַיִם יודעים בדיוק מה היתה כוונתו של אותו פלוני במעשהו, ואם כן, מה יועיל ומה יוסיף לדון אותו לכף זכות? ואומר התפארת שלמה שדבר זה מלמד אותנו בגודל הכח שיש לדיבור שלנו כאן בעולם הזה, לפעול ולעורר בעולמות העליונים. שעל ידי שאדם מדבר בזכותו של חברו, גורם שכך גם בשמים ידברו בזכותו של חברו, ואם חלילה מדבר רעה על חברו, גורם שכך גם ידברו על חברו בעולמות העליונים.
הבעל שם טוב הקדוש מחדש כאן חידוש גדול: בזה שאדם דן את חברו לכף זכות הוא מציל את עצמו! לא פחות! וכל כך למה? דע לך אומר הבעל שם טוב, כל מה שיהודי רואה או שומע, משמים הראו לו כך, כיון שיש בו גם כן משהו מאותו הדבר השלילי שראה, זה לא חייב להיות בדיוק אותו דבר, זה יכול להיות משהו חלקי או דומה, וכשהוא יבדוק הוא ימצא, והוא גם צריך לתקן את עצמו בזה. וכשהוא מלמד זכות על חברו, הוא בעצם מלמד זכות בשמים גם על עצמו. רבי נחמן מברסלב בתורת 'אזמרה' המפורסמת, מוסיף נדבך ואומר, שעל ידי לימוד הזכות גורם שיכנסו הרהורי תשובה בלבו של האדם ההוא, וממילא הוא יתעלה מחובה לזכות.
'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם' אומר שלמה המלך החכם מכל האדם. שמענו רבות על גדולי ישראל שבאמצעות ליבם הטוב והרחום הצליחו לגרום לרגשות אהבה אצל האדם שעליו חשבו כך, הסיפור שתקראו מיד, סיפור על 'כף זכות', הוא בעצם סיפור פשוט ואולי מתבקש כפי שתשפטו בעצמכם, והוא גם סיפור שנותן לנו פירוש מזוית אחרת לפסוק זה, על שני חברים שלמרות הסיבות הרבות שיכלו לגרום לחברותם שתיפסק, בא הפסוק ומלמדנו שאם הם אוהבים זה את זה, כך זה ישאר, ושום סיבה או מעשה חיצוני לא ישנו זאת.
הם היו שני חברים טובים, ההיכרות שלהם הגיעה ממקום העבודה, האחד היה ותיק יותר והוא זה שקיבל את החדש בזרועות פתוחות, הוא הנחה אותו בעבודה הדריך אותו צעד אחרי צעד בסבלנות מרובה, לימד אותו את רזי העבודה, את המקצוענות, וגם את רזי הסביבה, היכן כדאי יותר להשקיע, אלו דברים יחזיקו מעמד ואלו כחלום יעוף, היכן לשים את הלב והיכן ממש לא כדאי לשים לב.
הם השלימו זה את זה בצורה נפלאה, כאשר אחד היה מתקשה בהשלמת משימותיו או סתם עייף גשמית או נפשית מלעשותה, הוא לא היה צריך לבקש, החבר השני ידע מיד לזהות ולהציע את עצמו, כל אחד הרגיש שהוא תורם לעבודה מחד ומאידך לומד וגודל ממנה. אנשים אחרים שהיו נקלעים לסביבתם, בין אם היו ממקום העבודה ובין אם היו אנשים זרים, לא יכלו שלא להביע את התפעלותם מהאידליה השוררת ביניהם, ומשיתוף הפעולה ההדוק והמוצלח שלהם, כמובן שזה גרם להצלחה בעבודה, והמנהלים יכלו רק לברך ולאחל לעצמם המשך הצלחה שכזו.
מטבע הדברים החברות נמשכה לה גם מעבר לשעות העבודה, לשיחות טלפון, לשיחת חברים, פשוט והגיוני. לא, הם לא היו דומים, כלל וכלל לא, לא חיצונית ולא פנימית, האחד, הוותיק היה כולו נמרץ ותמיד רץ קדימה, במעשיו וברעיונותיו, והיו לו רבים. השני, החדש יותר, היה רגוע ונינוח, את עבודתו עשה בנחת וביסודיות, מים שקטים חודרים עמוק – היה גורס תדיר, וזה גם היה סיכום אישיותו, איש שמאמין בתהליכים ובכוח שלהם וממילא בשינויים שהם יכולים לחולל. גם כשניסו להפציר בו להעלות הילוך ולהשיג תוצאות מהירות יותר, הוא הצליח לשכנע בשיקול דעתו, ולבסוף בצדקת דרכו כשהצלחותיו היו לשם דבר אחד לאחד.
החיים ממשיכים וטבעו של מקום עבודה, שמקדם את אנשיו, הותיק שודרג למפקח על מספר מקומות, והחדש יותר נכנס לנעליו של הותיק. אם לפני כן הותיק היה אחד שמכיר את כל העולם ומנהל אותו, כעת שנהיה אחראי על כמה מקומות עבודה, על אחת כמה וכמה, כמעט שלא היה ניתן להשגה, אך טבעה של העבודה היה הקשר עם העובדים תחתיו. העובד החדש קיוה בליבו שיזכר לו חסד נעורים ויהיה קל לו יותר להשיג את המפקח החדש אך תקוותו נכזבה שוב ושוב, הוא היה מנסה להשיג אותו בטלפון אך זה נותר ללא מענה, לפעמים זה היה מרגיז יותר, לאחר מספר צלצולים הוא היה שומע לפתע את צליל הניתוק, ככה הוא מנתק עלי בפנים? הרהר לעצמו בעוגמה. אבל היה נראה לו שיש פה איזה משהו אחר באויר, כאשר המפקח היה מגיע אליו למקום העבודה הוא נתן יחס חם ונפלא ממש כמו בימים ההם, כל כולו היה קשוב ומסייע, פותר בעיות מקדם ענינים, והכל עם אותם פנים מאירות ואוירה נעימה שהיה משרה סביבו.
מדי פעם העובד היה ממלמל משהו על כך שהוא לא עונה לו לטלפון וקשה להשגה, אך לאחר שקיבל בתגובה זוג עינים תמהות ומשפט כמו: אני כל הזמן עונה לטלפונים לכולם, חדל מלהעלות את הנושא, ופשוט העביר אותו הלאה ממנו ולא עסק בזה. זה לא היה קל. לפעמים, שתי דקות לאחר ביקור, הוא נזכר בשאלה חשובה ששכח להעלות וניסה שות את מזלו בשיחת טלפון, אך שוב התאכזב להשאר ללא מענה. או איזה ארוע כמעט חרום, הוא התקשר שוב ושוב ונשאר עם השפופרת ביד. אבל הוא השתדל לדון אותו לכף זכות, שהוא כל היום בטלפון, והא רוצה קצת שקט ובסך הכל כאשר הוא מגיע לביקור, והוא מגיע, אנחנו מספיקים לפתור ולטפל בכל הדרוש טיפול. והוא הצליח. הוא הצליח לדון אותו לכף זכות, ולסלק מהלב כל תרעומת כלפיו, נכון השטן ניסה לרקוד ביניהם, אך ללא הצלחה.
זה נמשך שנתיים ימים, אותו מצב בלתי הגיוני שעובד לא מצליח להשיג את המנהל שלו בטלפון, אלא רק באמצעות שליחת פקס או מייל שמי יודע מתי הוא יקבל אותו. ומה שהיה יותר :, שהיחסים ביניהם נשארו תקינים ומלאי הערכה אחד כלפי השני, לא תרעומת ולא לחשושים, אף אחד לא ידע על זה, גם לא העובדים האחרים שהיו סביבם, והיו כמה וכמה כאלה.
זה יכל להימשך עוד שנתיים ימים אלא שאז לא היה לנו סיפור, וגם לא היינו יודעים שכאשר האחד מעריך ומוקיר את חברו בכל לבו, זוטות לא יגרמו לכך להיפסק. באחד הביקורים כאשר העובד העלה שאלה כבדת משקל שמציקה לו כבר כמה ימים, השיב לו המפקח בתרעומת קלה, כזאת שאלה היית צריך מיד להתקשר ולשאול, העובד הסתכל עליו במבט קצת פגוע ואמר: כבר שנתיים שאני מנסה להשיג אותך בטלפון… המפקח הוציא את מכשיר הטלפון מכיסו ואמר לו: הנה כל השיחות שקיבלתי ועניתי להם, בוא תראה לי את המספר שלך. העובד לקח את המכשיר והחל לחפש את המספר שלו, לפתע הוא התחיל להרגיש את התחושה ההיא במעלה גרונו, את הרוק שהוא מנסה לבלוע ואת פניו המאדימות, רגע מה קורה פה? הוא הרהר בקול, התקשרתי הבוקר, ובבוקר האתמול. תגיד לי אומר לו המפקח, מה המספר שלי? העובד מיד אמר אותו, בעל פה כזקן ורגיל, הרי הוא מתקתק אותו ללא סוף בשנתיים האחרונות. צר לי לאכזב אותך, או אולי לשמח אותך, עונה לעומתו המפקח בקול צוהל, התקשרת כמעט אלי אבל לא אלי, החלפת ספרה אחת במספר שלי.
