הרה"ג שמואל ברוך גנוט שליט"א
בימי קדם, לפני שהקימו את מכבי האש ואת סילוני המים, בכל פעם שהייתה פורצת אש בעיירה היו התושבים רצים ומביאים דליי מים כדי לכבות את השריפה. ראשי העיר ופרנסיה סיכמו שבראש המגדל שבעיירה יעמוד אדם על המשמר. אם וכאשר תפרוץ שריפה, הוא יריע בחצוצרה וכל התושבים יעזבו את עיסוקיהם ויבואו לעזור בכיבויה.
באחד הימים הגיע לעיירה נער תמים מהכפר הסמוך. הוא ראה את האדם העומד בראש המגדל ושאל אותו לעיסוקו.
"בכל פעם שפורצת שריפה, אני תוקע בחצוצרה", השיב לו האיש.
"איזה רעיון נהדר!", קרא הנער. הוא מיהר אל השוק ורכש חצוצרה משלו. מיד כששב אל הכפר, הוא כינס את כל התושבים ואמר להם בחדווה: "אחי ורעי, יש לי חדשות טובות עבורכם! מהיום ואילך בכל פעם שפורצת שריפה, אין צורך לדאוג. אני אריע בחצוצרה והשריפה תכבה מאליה. הנה, ראו", והוא מיהר להשליך גפרור אל שדה הקוצים. "אל תחששו!" הוא צעק לעברם, "שימו לב מה עומד לקרות". הוא החל להריע בחצוצרה, אך כמובן שהאש לא התחשבה לקולות החצוצרה והתפשטה חיש מהר, כשהיא שורפת את כל האזור.
"שוטה שבעולם", הסבירו לו, "החצוצרה אינה מכבה את האש. היא רק תזכורת, אזעקה לאנשים שיבואו ויכבו את האש. ואילו אתה בטיפשותך שרפת את כל האזור!"
החל מראש חודש אלול במשך כל החודש, אנו תוקעים בשופר, ישנם כאלו הסבורים שהתקיעה עצמה היא המטרה; אך האמת היא שתקיעת השופר בחודש אלול נועדה רק לעורר את הלבבות. אם נישאר רק בתקיעת השופר של כל בוקר, לא התקדמנו…
● ● ●
אחיו של הגר"י וויס זצ"ל, רב העיר ווערבוי בהונגריה ומחבר שו"ת "שיח יצחק", רצה לחדש ולומר שכשיהודי מתפלל ביחידות, או כשאין מנין מתפללים בבית הכנסת, לא תוקעים בשופר לאחר תפילת שחרית, משום שהתקיעה היא זכרון לזכירת השופר שתקעו במחנה ישראל כשמשה רבינו עלה להר, ושם נעשה הדבר בפני קהל עם ועדה. אחיו הגר"י וויס זצ"ל (שמרן הגר"ש וואזנר זצוק"ל כותב בהסכמה לספרו, שזכה להכירו, והיה בקיא עצום בכל אוצרות ומכמני התורה) מסכים שאכן כן, והטעם היחיד של תקיעת השופר בחודש אלול, הוא כזכר לתקיעת בני ישראל בשעה שמשה עלה למרום בר"ח אלול. דבריו צודקים, משום שבתלמוד הירושלמי (סוף פ"א דעירובין) נאמר "כמה הוא מחנה? ר' חנניה אמר: מאה, ר' יוחנן אמר: עשרה", וכך היא ההלכה ש"מחנה" הכוונה לעשרה יהודים, ולכן אין לתקוע בשופר בפחות מעשרה יהודים.
אמנם כבר העירו הפוסקים שאם הטעם היחיד לתקיעת שופר בחודש אלול הוא בגלל תקיעת שופר שתקעו במדבר, אם כן היה עלינו לתקוע רק בר"ח אלול, בו תקעו תקיעה זו, בעוד שאנו תוקעים בשופר בכל ימי חודש אלול, וזה בגלל הטעמים הנוספים לתקיעה זו, כדי להחריד את העם ולעורר את הלבבות לתשובה, ומטעמים נוספים, ולכן כותב ב"שיח יצחק", כיון שאומרים סליחות גם כשאין עשרה מתפללים בבית הכנסת, לכן אפשר לתקוע בשופר גם כשאין מנין בבית הכנסת.
ומה קורה אם לא הספקנו לשמוע תקיעת שופר בשחרית, או שלא היה שופר בבית הכנסת, האם נתקע בשופר לאחר תפילת מנחה?
ה"אגרות משה" דן בשאלה זו והוא משיב שישנם מקומות בהם תוקעים בשופר גם בתפילת ערבית, כפי שהרמ"א כותב במפורש (תקפא, א), וכפי המנהג המובא בטור, הכותב שכך נהגו בקהילות אשכנז. מסתבר, כותב ה"אגרות משה", שלא תקעו בשופר דוקא בערב, אלא אחרי מנחה או תפילת ערבית כאשר נהגו אז להתפלל ערבית בעוד היום גדול, וזה משום שלא מסתבר שיתקעו בשופר בשעת לילה, מפני שמתחילת הלילה ועד חצות אין זה עת רצון.
ואכן, החיי אדם (כלל קלח, א) כותב במפורש שהנוהגים לתקוע בשופר בערב, תוקעים במנחה. לכן, קובע האגר"מ, אם לא תקעו בשופר בשחרית, אפשר לתקוע בשופר במנחה, ואנו תוקעים דוקא בשחרית כיון שאנו תוקעים רק פעם אחת ביום, לכן אנו מעדיפים לתקוע כבר בתחילת היום, בזמן שכולם מצויים בבית הכנסת, וגם כדי שאם נתעורר בתשובה מקול השופר, עדיף שנתעורר בתשובה כבר בבוקר, בשעה שהאנשים הולכים לעבודתם ועסקיהם, ואם יתעוררו בתשובה – יתנהגו בעסקיהם ביושר ובאמונה.
הערוך השולחן (תקפא, יב) כותב ש"בלילה לא יתקעו בכל חודש אלול, ואפילו להתלמד, דאין לעשות התעוררות בלילה, והתקיעות מעוררים המידות העליונות". והגר"ח פאלג'י זי"ע בספרו מועד לכל חי (סי' י"א סקנ"א) כותב שיש לגעור באלו שרוצים להתלמד כדי לתקוע בשופר מחשיכה, משום שאין ראוי לתקוע בשופר אפילו כדי ללמוד כיצד לתקוע בשופר. כך גם הקפיד הגרי"ד דושינסקיא זצ"ל (מנהגי ופסקי מהרי"ץ דושינסקיא, ס"ב) שלא יתקעו בשופר בלילה אפילו כדי להתלמד. וכן, על בעלי התקיעה להישמר ולהיזהר שלא לתקוע בשופר בשעות הלילה, כאשר ילדי ישראל ישנים. מדובר בתופעה פסולה ביותר, שהיא כמצוה הבאה בעבירה, בה ישנם מבעלי התקיעה היושבים בביתם בשעות הלילה המאוחרות ותוקעים בשופר, בעודם מפריעים לאחרים לישון.
בעל ה"חוות יאיר" כותב בספרו "מקור חיים" שלא יפה נוהגים הנערים וכמה בעלי בתים, שמנסים סתם כך לתקוע בשופר בבית הכנסת, ועושים שחוק וקלות ראש בבית ד'. כך כותב גם רבי חיים פלאג'י זצ"ל בספרו: "מועד לכל חי": "קשה עלי מה שעושים התינוקות חוכא ואיטלולא בשופר, שתוקעים בימי אלול להתלמד, ונכנסים בבתי כנסיות, ולא יבצר שעושים צחוק וקלות ראש, ועל גזברי ופרנסי הקהילה הקדושה מוטל שלא יניחו שיכנסו לבית הכנסת".
● ● ●
זה עתה נפתח לו "זמן אלול" ורבבות בני הישיבות, אברכי הכוללים וילדי התתי"ם שבו ללמוד בבתי המדרשות ובתי החינוך. בני יקירי ני"ו מצטרף היום אל לגיונו של מלך, עוזב את הבית החמים של אבא ואמא, וכמו אחיו, מתחיל ללמוד בישיבה הגדולה. במהלך הבוקר אעמוד שוב לפני בחורי החמד, אליהם התגעגעתי כל "בין הזמנים", אפתח יחד איתם את המסכת בדף ב' עמוד א' ונתחיל ללמוד את דברי חכמינו הקדושים. והאמת? אני, יחד עם עוד אלפי הורים, מתרגש, מתרגש מאד מאד. אשרינו מה טוב חלקנו, מה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו!!
אך בל נשכח גם את כל האחרים.
ראיתי מביאים בשם האריז"ל ועוד גדולי עולם, שנכון להעתיר בתפילה בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה, על הרחוקים משמירת תורה ומצוות, ולהזכירם בתחינה שבתפלת שמונה עשרה, לפני חתימת ברכת "השיבנו אבינו לתורתך", ולבקש "שתחתור חתירה תחת כסא כבודך, להחזיר בתשובה שלימה לכל פושעי עמך בית ישראל… כי ימינך פשוטה לקבל שבים".
רבבות ילדי ישראל ועמם המוני אחים תועים שלנו, ילמדו ויעסקו בדברים אחרים, זרים, מנוכרים, לא אמיתיים, כאלו שלא יקדמו אותם למטרה של "להתענג על ד' וליהנות מזיו שכינתו". הבה נזכור בתפילותינו ובבקשותינו גם את אלו שלא זכו, עדיין, לכך. נבוא כולנו ונקדיש להם לפחות בקשה ודמעה אחת רותחת בכל בוקר. כי אנחנו לא מוכנים לוותר על אף יהודי!
(יתד נאמן)