"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ… כִּי חַג ה' לָנוּ" (שמות י', ט')
החדרת ערכי החינוך מילדות
בפסוקים אלו מתוודעים אנו לדו-שיח נוקב שמתנהל כאן לראשונה בין משה ואהרן לפרעה, בו טמונה תובנה נפלאה ומאירה, שהינה שורש תפיסת והשקפת עולמה של היהדות. עלינו להתבונן בה היטב ולהפיק ממנה לקחים:
פרעה פותח כאן את הדין ודברים עם משה ואהרן בנימה אחרת מכפי שאנו רגילים עד עתה: "ויאמר אליהם לכו עבדו את ה' אלקיכם מי ומי ההלכים". מנוסח הדברים נדמה כי המכות שנחתו עליו השפיעו מעט על הלך רוחו וגרמו לו לרפיסות מסויימת. לבו התרכך מעט. הוא היה כבר מוכן לגשת להצעת פשרה כלשהי.
אולם משה רבנו מבהיר לו ברורות כי מבחינתו אין כזה מושג של 'יציאה לחצאין', או שכולם יוצאים, אנשים, נשים, טף ומקנה, או שאף אחד אינו יוצא: "בנערינו ובזקנינו נלך. בבנינו ובבנותנו. בצאננו ובבקרנו נלך. כי חג ה' לנו".
אך פרעה לא מקבל את דבריו של משה וקובע בנחרצות: "לא כן! לכו נא הגברים ועבדו את ה', כי אתה אתם מבקשים".
לכאורה, הדין ודברים בין משה לפרעה טעון הסבר.: מה היה רצונו של פרעה ובמה חלק עליו משה?
אבי מורי שליט"א הסביר פעם, כי כאן טמון ההבדל הגדול בין שיטת החינוך של כלל ישראל, העם הנבחר, לבין שיטת החינוך של אומות העולם.
פרעה היה סבור כהשקפת עולם, כי עבודת השם שייכת רק למבוגרים, עליהם מוטלת החובה לעבוד את השם. כל המושג של 'עבודה רוחנית' נועדה רק עבורם, ממילא לקטנים אין כל שייכות וקשר עם עבודת השם, ואין כל עילה לשחררם ממצרים. זהו שאמר: "לא כן, לכו נא הגברים ועבדו את ה', כי אתה אתם מבקשים".
אבל משה השיב לו: לא ולא! טועה אתה טעות מרה. אצלנו ביהדות, עבודת השם אינה מתחילה כאשר האדם מתבגר, כאשר כחותיו במתניו. אצלנו עבודת השם מתחילה דוקא מילדות, מגיל אפס. כבר כאשר הילד עודנו בגיל הרך, ההורים מחדירים בו ערכים יהודיים ומחנכים אותו לשמירת התורה והמצוות. לכן בשום אופן לא נוכל להסכים לכך שיצאו רק המבוגרים בלי הילדים.
הגאון רבי אייזיק אוזבאנד זצ"ל, ראש ישיבת טעלז בקליולנד, בספרו 'לקח דעת' על התורה, מוסיף להסביר ברוח הדברים האלה, מה היתה כוונתו של משה רבנו שאמר לפרעה "כי חג ה' לנו", שמחמתה מוכרחים לקחת גם את הנערים והזקנים? מה ההדגשה של המלה 'לנו'?
מסביר רבי אייזיק כך: הרי דרך העולם שבחתונה של מכרים וידידים – בדרך כלל אין טורחים ההורים לקחת איתם את הילדים, אבל בחתונת קרובים ובני משפחה כן לוקחים את הילדים להשתתף בשמחה. זה מה שניסה משה רבנו לסבר את אזניו של פרעה: אנו רוצים לצאת ממצרים עם הנערים, הבנים והבנות – 'כי חג ה' לנו', בהדגשה על 'לנו'. מעמד הר סיני אינו מעמד פשוט, זו שמחה 'שלנו', זה יום חתונתנו. חז"ל אומרים (תענית כו, ב): 'יום חתונתו – זה מתן תורה', וכמו שלשמחה של קרובים לוקחים את הילדים, כך גם כעת מתבקש מאתנו לצאת עם הילדים.
משה מבהיר לפרעה בעצם את הנקודה העקרית עליה מושתתת מערכת החינוך היהודית. השפעת החינוך אצלנו מתחילה בעוד הילדים קטנים, בהיותם שתילים רכים, ולכן אסור לאפשר להם להעדר ממעמד כה משמעותי. ילד יהודי מוכרח לגדל עם החוויה הבסיסית הזאת של מעמד הר סיני, של קבלת התורה, של שמיעת המשפטים המופלאים הללו "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש". אצלנו הילדים הם חלק בלתי נפרד מבניינה ויסודה של האומה, בהם תלוי כל עתידנו.
הרבנית הצדקנית מרת יוכבד גינזבורג ע"ה, אשת הגאון הצדיק רבי ראובן גינזבורג זצ"ל, היתה מספרת על אביה המשגיח, הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטין זצ"ל, שהיה נוהג לחלק פרוטות לכל אחד ואחת מבני הבית שבאו לספר לו מעשה של השגחה פרטית או חסד השם שראו באותו היום.
היתה לו בכך מטרה ברורה: להרגיל אותם כבר מקטנות לפקוח את עיני השכל בצורה עצמאית, ולהתבונן על כל דבר ופרט בעיניים של אמונה ולהבחין בחסדי השם המצויים תמיד!
מרן ה'חזון-איש' זצ"ל היה מספר כי מהיום הראשון שנולד, היתה אמו הצדקנית מקפידה ליטול לו נטילת ידים של שחרית! היא רצתה שיגדל בטהרה ובקדושה!
ה'בן איש חי' (פרשת תולדות אות י) כותב זאת במפורש: "יזהר כל אדם לצוות את אשתו שתעשה כל יום נטילת ידים לילדים אפילו שהם יונקי שדים, מפני שפעמים פושטים ידם ונוגעים במאכלים ויטמאום שתשרה סטרא אחרא על המאכל ההוא. וגם מנהג זה הוא סגולה טובה לקטנים שיגדלו בטהרה ויהיו גידולי קודש".
ואלו הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, בספרו 'תשובות והנהגות' (ב, ג) כותב: "ושמעתי מפי מרן הרב מבריסק, הגרי"ז הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, שאמר כי חנוך הבנים והבנות מתחיל בזה שצריך ליטול את ידיהם מטומאה. ולאו מלתא זוטרתא היא להזהר בכך".
נקודה זו לומדים אנו מהפרשה שלנו, כי השקעת החנוך מקטנות זהו עיקר תפיסת עולמה של הדת היהודית. כדי שהצאצאים יגדלו מחושלים, נטועים היטב בארץ החיים עם שורשים חזקים ואיתנים, יש לחנכם בעודם רכים לערכים נעלים; של תורה, שמירת המצוות, טהרה, קדושה ויראת השם. כך כאשר יגדלו ידעו מהי הדרך הישרה, יבחינו להבדיל בין טוב לרע, ולא ילכו בשרירות ליבם.
בספר שיצא לזכרו של הגאון הצדיק רבי זאב איידלמאן זצ"ל, מדמויות ההוד של בני-ברק, מספר כי רבי זאב זכה להכיר את מרן ה'סטייפלער' זצ"ל עוד בהיותו בוילנא. היה זה כשבא ה'סטייפלער' לשמחת נשואי אחיו, רבי פייבל קנייבסקי זצ"ל עם אחותו של הגאון רבי שמואל גריינימן זצ"ל. ולדבריו, שם הוא למד ממנו כיצד מחנכים את הבנים מקטנות לדבקות ומתיקות התורה.
רבי זאב ספר כי בנו יחידו של ה'סטייפלער', הלא הוא מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי שליט"א, היה אז כבן שנתים בלבד, ואמרו אז לרבי חיים: "נו! תקפוץ על הספסל ותאמר את שמות המסכתות".
חיים הקטן היה נענה בשמחה. עולה על הספסל ומקפץ עליו בחדוות נעורים, תוך כדי שהוא מנגן בפיו את כל המסכתות בנגון מיחד שחבר אביו ה'סטייפלער' כ'שיר ערש', עמו היה מרדים אותו בינקותו…
הילד היה מסיים את הנגון בנשימה אחת עם בקשה לקבל סוכריה על כך: "טבול יום, ידים, עקצין. גיב מיר דעם צוקער'ל".
קורת רוח נכרה על פניו של ה'סטייפלער', ובחיוך רחב זרק לעברו סוכריה קטנה…
הילד הקטן למד מהר מאד מה משמח את האב הגדול, ומה יגרום לו לאושר אמיתי, ולקח זאת כמשימת חיים… פלאי פלאים!
"האם צריך להיות אסטרונאוט כדי להאמין?!"
מקרה נפלא שמעתי מאבי מורי שליט"א, שארע בימים בהם שמש כמנהל תלמוד תורה 'יסודי התורה' בתל-אביב:
היה זה בתקופה בה הצליח האסטרונאוט הראשון לעלות לירח. כל העולם רעש וגעש, מליונים רבים נצמדו אל מכשירי הצפיה הטמאים כדי לחזות במו עיניהם במאורע ההיסטורי, והשיח הצבורי בארץ ובעולם לא חדל מלעסוק בנושא המפעים והבלתי יאומן הזה.
האסטרונאוט הראשון שנחת על הירח, היה גוי אמיץ ביותר ואינטליגנט במיוחד, והיה רחוק מכל זיק של תורה ואמונה. אולם כאשר הנחית את כף רגלו על פני הירח לראשונה בהיסטוריה, כשמליונים צפו בו, לאחר מספר משפטים של אמונה והשתוממות, אמר לפתע את מזמור התהלים: "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי: עזרי מעם ה' עשה שמים וארץ", פסוק בפסוק, והוסיף עוד כמה פסוקים מן התורה.
ההתפעלות מכך בקרב היהדות הנאמנה היתה עצומה! זו היתה הפתעה גמורה. באותם רגעים גדולים שבהם עשה היסטוריה לא היה לו מה לומר לעולם פרט לדברי אמונה…
אבי, כמחנך דגול משכמו ומעלה, נצל את ההזדמנות כדי לעורר את התלמידים. הוא אסף את כל ילדי התלמוד-תורה ודבר בפניהם על ענייני אמונה, והזכיר כי אפילו אותו גוי כשהגיע לירח נפלטו מפיו דברי אמונה.
לפתע נעמד אחד הזאטוטים בגיל חמש-שש וצעק: "א משוגענער" (משגע)…
הדרשה נעצרה. שקט השתרר בחדר, והתלמידים הפנו באחת את ראשם לכוונו של התלמיד. הביטו בו כתמהים על הזלזול שהפגין כלפי המנהל.
אבי, שהיה רגיל להתנהג עם התלמידים במתינות ובחכמה, לא צעק עליו ברבים. הוא רק שאל ברוגע: "למי התכוונת בתואר הגנאי שהזכרת כעת?"
הילד השיב: "על אותו אסטרונאוט שעלה לירח!"
"מדוע הוא משוגע"? – התפלא אבי לפשר דבריו.
"מה פרוש?" השיב הילד בבטחה, "וכי צריך לעלות לירח כדי להתפעם מהאמונה ולומר 'עזרי מעם ה' עשה שמים וארץ'?! הרי כבר מיום לדתנו מלמדים אותנו את האמונה הזאת!…"
אבי כל כך התפעל מדבריו של הילד שנבעו מלב טהור. זו האמונה של כלל ישראל. את יסודותיה אנו יונקים עם החלב. אצלנו מחדירים כבר מקטנות שיש בורא לעולם, ואת כח ההתבוננות לראות בטבע את השגחת השם, לכן ההתפעלות מגיעה תמיד ומכל דבר. אין צורך לעלות לירח כדי שתפרוץ מפינו ההתפעלות ממציאות הבורא והשגחתו.
הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל, בעל ה'לב אליהו', היה מסביר את הפסוק בתהלים: "שיר המעלות ממעמקים קראתיך השם", על דרך הדרוש: בכל אדם חבוי ה'קראתיך השם', האמת הפנימית במעמקי נפשו. אין לך אדם שאינו מסגל לחשוף את האמת ממעמקיה. השאלה היא כמה כוחות יצטרך להשקיע עבור זה, ובאילו אמצעים יתעורר לכך. ככל שאדם חסר יראת שמים ורחוק יותר מתורה ואמונה, כך הולך וגדל העמק אשר בו חבויה נקודת האמת בנפשו.
אותו אסטרונאוט גוי, רק בעת שעלה לחלל הגיע לחקר האמת, להתעורר ולהתפעל!
"רצוני שאזני בני יקלטו קול תורה"
מרן הרב מפוניבז', הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, ספר פעם לאבי מורי שליט"א אודות הרבנית הצדקנית מרת מייטע שלזינגר ע"ה, אשת חבר להגאון רבי יחיאל מיכל שלזינגר זצ"ל, ראש ישיבת 'קול תורה' ומיסדה, דודתה של אמי הצדקנית ע"ה:
בהיות הרב מפוניבז' עדיין צעיר לימים, העמיד בפולין כולל לאברכים מופלגים. מושג של 'כולל' היה בגדר 'חדוש' בימים ההם, שאברכים יוכלו לשקוד על התורה כאוות נפשם, מבלי שישתרג על צוארם על הפרנסה.
פעם אחת יצא הרב מפוניבז' אל מחוץ לבנין בשעת לילה מאחרת, ושם לב כי אשה צעירה מסתובבת מחוץ לבית המדרש, ופוסעת באטיות קדימה ואחורה סמוך לחלון, עם תינוק קטן בידה. כך במשך שעה ארכה היתה נראית מרכזת וקשובה לקול התורה הבוקע מהחלון.
כעבור כמה ימים, כשהרב שם לב כי התופעה חוזרת ונשנית. שאל אותה מי היא, מה פשר מעשיה, והאם זקוקה היא לעזרה כלשהי.
השיבה האשה בפשטות: "אני אשתו של רבי יחיאל מיכל שלזינגר היושב כאן סמוך לחלון בירכתי בית המדרש. אני באה לכאן כיון שבעלי יוצא מהבית בשעות הבקר המקדמות ושב מאחר בלילה, כך שיוצא שאיננו נפגשים כמעט במשך היום. הענג שלי הוא לעמד כאן מאחורי החלון ולשמע את הנגון הערב של למודו… מה גם שרוצה אני כי בני התינוק יקלט באזניו קול תורה…"
אותו תינוק שספג מגיל כה רך את קול התורה, הנו הגאון רבי משה יהודה שלזינגר שליט"א, העומד בראשות ישיבת 'קול תורה' למעלה מיובל שנים, ומחשובי מרביצי התורה וזקני ראשי הישיבות בדורנו.
כעין מה שאמרו במסכת אבות (ב, ח) על רבי יהושע בן חנניא 'אשרי יולדתו', לפי שהיתה אמו מוליכה את עריסתו לבית המדרש לשמע קול תורה.
זהו חנוך יהודי טהור!
הוספה מסימת על דברי אבי שמעתי מבני המשפחה, כי הרב התרגש מאד לשמע דבריה, היות וידע כמה מסירות נפש מגלמת הרבנית בהתמסרותה לחיי תורה. הרבנית היתה ממשפחה אריסטוקרטית מהמבורג שבגרמניה, שם לא היה מקבל להקדיש את כל שעות היום אך ורק ללמוד התורה. אולם אהבת התורה שלה לא ידעה גבולות. לא היה דבר בעולם יקר בעיניה יותר מאשר התעלותו של בעלה בלמוד התורה. הרב העריך מאד את רצונה לותר על מנעמי העולם, על חיי מותרות ונוחיות בגרמניה ולהסתפק במועט בחיי הצנע של בני תורה.
וכשאמרה לו מה מטרת בואה מחוץ לבית המדרש, הגיב לה לאחר מחשבה: "בעלך אכן מתעלה כל העת בלמוד התורה ובקניניה. אין זה מן הנמנע כי ביום מן הימים יזכה להקים ישיבה בכוחות עצמו ולעמד בראשה לשם ולתפארת. אם וכאשר אכן יזכה להקים ישיבה, אמליץ לו לקרא לה על שם דבריך בשם 'קול תורה'…"
חזון שאכן התממש. מעט קדם פרץ מלחמת העולם השניה, בשנת תרצ"ט עלה רבי יחיאל מיכל ובני משפחתו ארצה, ובמסירות נפש הקים את הישיבה הגדולה 'קול תורה', המתנוססת לתפארה עד היום בשכונת 'בית וגן' בירושלים.
אבי מורי שליט"א הוסיף לספר, כי כאשר שכב רבי יחיאל מיכל על ערש דוי חולה ומיסר, אמר בפני אחד המבקרים בימיו האחרונים: "מבטחני כי בני יגדלו גדולי תורה!"
כשהלה תמה בפניו מנין לו זאת? והרי בנו הגדול בסך הכל נעשה כעת בר-מצוה ומהיכן יודע מה יצא ממנו? השיב לו רבי יחיאל מיכל בבטחה: "כי יודע אני כמה כוחות השקעתי בהם…" ואכן זכה רבי מיכל שכל בניו תלמידי חכמים מבהקים, שנמנו על גדולי ומרביצי התורה.
ואצין בדרך אגב, כי שבועות ספורים לפני הסתלקותה של הרבנית שלזינגר, היתה מאשפזת בבית החולים, והתלויתי אל אבי כשהלך לבקרה. בתם הבקור בקש אבי להבדיל בין חיים לחיים מהרבנית ע"ה שתברך אותו, והיא השיבה בצניעות וענוה: "וכי חסר לך ממי לבקש ברכות"?! ספר לה אבי את ששמע עליה מהרב מפוניבז', אז נעתרה לברכו.
(מתוך סדרת הספרים הנפלאה אוצרותיהם אמלא)